אחרי שהוצאתי אותו
וכתבתי אותו
ובכיתי אותו
והבנתי שאין לי אותו יותר בחיים
אני פשוט עצובה
כל כך עצובה עד שבאמצע הכנת השקשוקה חשבתי שאולי הוא כן רוצה
ובאמצע רצתי לשמור אותו שוב
למקרה שאולי אני לא מפרשת את הרמזים נכון
ומפספסת אותו
ואז, פתאום משום מקום
התחלתי לבכות
כמה דמעות בהתחלה
אבל אז כשישבתי זה שוב יצא
ושוב
אז מחקתי אותו
ואני יושבת עכשיו
עצובה כל כך
גם מהעובדה שאני לא יכולה להשפיל את עצמי ולשאול אותו מה תקף את הכוס של האמא שלו
ולמה בסופו של דבר הוא נסוג ממני
ובעיקר בעיקר מהעובדה
שאני מרגישה כל כך לבד
שאין לי מישהו לספר לו את זה
בשיחת אחת על אחד
שיסביר, שינתח איתי, שיראה ושיבין
אני מרגישה כל כך בודדה
ושעד שפעם אחת נתתי למישהו מעין טעימה ממה שאני
מהרגש שלי, מהמיניות שלי, מהמוח, מהעקיצות, מהעבר, מהכאב, מהכתיבה
הוא לא יכל להכיל את זה
כמו שאף פעם לא יכלו להכיל אותי
וזו הסיבה שאני מלאת חומות
והגנות
וקוצים
אף אחד מעולם לא הצליח להכיל אותי באמת
בצורה שלמה ומלאה
לא אמא שלי, לא סבי וסבתי, לא אבי, לא חבריי, לא חברותיי שנפלו בזו אחר זו
ועל השתיים שנותרו לי כחברות אני צריכה להזהר לא להבהיל או שלא תעזובנה
כי אני נועדתי להיות לבד
עם כל התחושות האלו
ששורטות אותי מבפנים וכותשות אותי לרסיסים
אולי כי זה מה שנועדתי להיות
צינור כאב
שמתעל את כל החרא הזה למילים יפות
ונוגות
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
