ממתקי אפרסק

החברות שלי שנאו אותך מההתחלה

גם זו שהוצאתי מחיי

ולמען האמת, הן לא היו מתפלאות אם הייתי אומרת להן שהרגשתי שאתה צרות מהפעם הראשונה שדיברתי איתך, כשעלית על התרמית של השם שלי וקישורו לחיי

זו שהושבה לחיי על הולד אמרה לי שהיא סיפרה למטפל גוף הנפש ששהה אצלה בשבת עלי ועליו על מה שהוא עשה לי, והוא סינן כל כך הרבה קללות כששמע איך הגיב לי ומה עשה האדם שהיה מעין הקשר הראשון שלי עם גבר

וזה היה מדהים לגלות את זה, כי ידעתי שהוא עשה לי נזק

אבל לא שהוא נתפס ככה על ידי אחרים ושגם מטפל תמהה לשמוע את יחסו כלפיי

רק אודה לעצמי תחילה, על האומץ שהיה לי לנתק אותך מחיי, אדם בעל הרס עצמי ונהנתנות ברמה כה גבוהה, עד שהוא משתלט כך על אספקטים רבים בנשים שתחת חסותו ובועל אותם ללא רחם

אמנם הייתי בת עשרים טיפשונת וחסרת ניסיון, אבל עובדה שיכלתי לך

גם כשבתשת בי ובאמון שנתתי בך כשבחרת להתרחק בשל האגו השברירי שלך, לא היית שם למרות שקרוב לשלוש שנים פערת לי בכוח את בית החזה והדבקת לאחר מכן צלעות שבורות. כזה אתה, לא מצליח להתחייב ולהיות של מישהי ללא סימני שאלה, דפוק מדפוק שאתה, אבל דורש ממנה את כל מה שאתה לא יכול לתת: אמון, חשיפה עצמית, פתיחת דלתות ביתך, לשתף על החיי והרגעים השפלים והמעצבים שבהם, להיות שם ללא חשש ומורא כי תהיה שם לתפוס

ונחש מה, לא רק שלא היית אלא משכת בשיערי כדי שאפול והלכת לטייל, תהית למה אני מוכנה להיפתח אליך בשנית כשהרגשת שמקומך התערער

זוכר שניסית גם אתה ללמד אותי לחבק ליותר משתי שניות? דרשת נשיקה לפני המציצה, שאדבר איתך,שאבכה מולך ואהיה הכי כנה ואמיתית ואדבר, הו כמה שביקשת שאדבר

היית הגבר היחיד שנלחם עלי, שאמר לי פנים אל פנים בדיוק עד כמה ההתנהלות שלי איתך קשה, כמה גבולות הצבתי לך ועד כמה אני מרחיקה ממני אנשים, תיקנת לי את הדיבור, אמרת לי כיצד להגיב ולימדת אותי סבלנות מהי

איך זה מרגיש להתקפל אחרי ריב כשאת כאובה רק כדי לקרב את הצד השני, ומהי קונטרה אינטלקטואלית

יכולת הניתוח שלך, הקריאה, הדרך שבה הבנת אותי לפני שהבנתי את עצמי והיד החמה שנתת לי בכל הכניסה שלי לעולם המיני, החיבור שנתת לי להרגיש לעצמי ולמה שרציתי להיות מבלי להרגיש רע על זה

זוכר שתמיד הזהרת אותי מאנשים שעלולים לנצל אותי? אז אתה היית המסוכן ביותר, זה שהרעיל לי את הדם, שזרע בי כל כ הרבה חשדות בכל מי שסביבי, אתה יודע שבגללך אני מפחדת להיפתח לאנשים? שאני מרגישה שברגע שלא יתאים להם ולאינטרסים שלהם הם ילכו ויזרעו כל כך הרבה הרס, כאב ורוע בנשמה שלי, יקיזו ממני מילות ארס וגועל שיראו ולו במעט את כל החרא שגרמת לי להרגיש.

בחיים לא בכיתי ככה בגלל גבר, ומילה אחת שלך יכלה להפוך אותי, להקיז את כל הדם מלבי ולגרום לי לתהות איך לתקן את זה כדי שתהיה, כדי שהמבט הנוקב שלך לא יתנער ממני. מבטיחה לך שגם לא אבכה ככה יותר

הרי אני לא מסוגלת

את השנים הנהדרות בחיי תפסת, את הבחורים המעולים שיכלתי לצאת איתם ובאמת לקבל מהם את כל החבילה לקחת ממני, לא אמרת לי מעולם לא אבל עצם העובדה שהייתי צריכה לדווח לך, להתחייב לא לעשות שטויות ובאיזשהו מקום הרצון החולה שלך שאשמור על עצמי מנע ממני לעשות כל כך הרבה טעויות שהייתי צריכה לעשות, הרי אולי זה בעל שם האריה היה צריך לקבל ממני על הראש, אולי לא הייתי צריכה להיות שקולה, לא לברור, לא להיות מסופקת מינית ולראות הכל בצורה ברורה... אולי הייתי פותחת עבור עצמי אפשרויות שהיו מביאות אותי ללא להיות לבד, לא לדמם פחד וחוסר אמון באנשים.

ידעת שאני לא יכולה להגיד לך לא

ידעת שאתה כל כך חשוב לי

למה לא קטעת את זה בעצמך?

למה היית מוכן להקריב אותי לשם הנוחות שלך? אז מה שכל חור שלי תמיד חיכה לך חם ומזמין

אז מה שהיית צריך מישהי צעירה בעשור עם מסלול חיים כשלך שתעריץ?

אז מה שרצית לקבל את ההתמסרות שלי ללא גבולות?

אז מה יא בן זונה שכמוך?!

למה נשארת שם

למה ירדת עלי

למה השפלת אותי

למה ביזית אותי

כשכל מה שעשיתי היה להזדיין עם בחור אחר אחרי שאיחלתי לך בהצלחה עם הנשלטת הקודמת שלך

כשלראשונה בחיי, כששברתי את האידיאל שלך של בתולה זכה וטהורה וכשהפכתי לחתולת מין, והייתי צריכה שתתמוך בי בעטת לי בפרצוף?

ראיתי את המייל שלך בינואר, זה ששלחת לי מהמייל שאתה חושב שאני לא מזהה כשלך ולא מספימה גם אותו, ואתה בטמטומך ובהתעקשות שלך ממשיך להטריד אותי ולחשוב שזה באמת עניין של זמן?!

זמן? זמן ירפא את זה שאתה חרא של בנאדם? שחרבנת לי כל תקופת מבחנים

שבזבזת לי זמן יקר עם סבתי, כשהייתי מתקתקת פגישה איתך כדי לראות את הזין המכוער שלך

שבגללך כמעט פספסתי את השיחה האחרונה מאבא שלי

מה ירפא את הזמן שלקחת לי מהם יא בן של זונה אדיש שממשיך לזרוע הרס בבחורות בנות עשרים ולזיין מהצד כשאתה לא מצליח לזרוק את הפריג'רית שלך מהחיים כי נוח לך שמישהו אוהב אותך ושם בשבילך [אה, כמוני רק בגרסת החיים האמיתיים והנורמטיביים שאתה מעמיד פנים שיש לך] מה ירפא את האופי המחורבן והפאקינג הרס העצמי שלך שאתה מעביר ומחדיר לכל אישה אחרת שאתה מכניס לחייך בגלל הגרגרנות המסריחה והאימפוטנטית שלך? זו שנובעת מכך שכל כך דפקו לך את הלב האשכנזי המסריח שלך עד שאתה לא יכול לאהוב כמו בנאדם ולפחות מנסה לפזר את זרעך לבטלה בכל חור שייפול שבי למילים שלך

מה?

זמן?

אולי נסתפק בזה שתעוף לי מהחיים ותיקח איתך כל זכר שלא קשור לסקס איתך

how bout that asshole?

אשכרה התעקשת לישון איתי כפיות, במיטה שלי, יודע שבכל לילה איתך לא הצלחתי לישון כמו שצריך כי לא היה לי נוח איתך?

ידעת שהייתי מתבאסת כשהיית מבקש לצאת מדמות השולט שלך ומבקש מציצות בזמן משחקי כדורסל, בזמן אופרה, מסאז'

ידעת שלא הייתה לך זכות לדרוש ממני התמסרות לחבר ולגבר שאני אוהב כשלא יכולת לספק את זה אצלי אז במקום זה נתת לי להגשים לך את זה באמצעות פנטזיה מינית, בעירום, כדי שאיכשהו החרא הזה של האהבה יתחבר לי באמצעות הסקס כמתווך

ידעת שכשזיינת אותי היה נמאס לי ורציתי שזה יהיה עם חשק? עם מישהו שאני באמת אוהבת ושהבנתי באותם הרגעים שכל האמוק והאטרף שהיה לי על הזין שלך נרגע אחרי שקיבלתי את המנה שלי וידעתי באותם הרגעים שאני פשוט לא יודעת איך לצאת מזה, כי החיים בלעדיך נראים לי כל כך קשים

אני לא שונאת אותך

אני בזה לך וסולדת ממי וממה שאתה מתיימר להיות

והלוואי שיכולתי להזהיר כל אישה שתתרחק ממך חתיכת מתעלל רגשי ואלים שאתה

אם תקרא את זה, תדע שהכל נכתב בדעה צלולה, שאני מקווה שתגרום לך להבין שבפעם הבאה שוב תספים את חיי בנוכחות המבאישה שלך זה ייגמר בהרחקה שאדאג שתיאכף ביננו

נכחת בחיי יותר מדי זמן, השארת לי בנשמה יותר מדי רפש, ומעבר לכך שמגיע לי להתנקות ממך, תבין שהתפקיד שלך נגמר מזמן

כבר אז כשרבנו בקיץ לפני שנתיים

הייתי צריכה לבעוט אותך מחיי 

מצחיק היה לראות היום את התגובות שיש לאנשים שמתכתבים איתי בפעם הראשונה פנים אל פנים

נהדרת שאת בחורה חדשה שנכנסת לחיי ושהתיישבת לידי בתרגול

הבעות ההפתעה שלה גרמו לי להבין כיצד נראה מי שאני פותחת את עצמי בפניו ללא מעצורים

והצחקת אותי בנקודת הדמיול לסבתי שאני הייתי היחידה שיכלה להשיב לה

גם כשאילצתי אותך להתחבק ללא רצונך, וקצת הפשרתי אותך

יום יבוא וננהל דיון מעמיק על הלא לב שלך שהוא הכי לב בעולם, לבינתיים הלכת לעכל אותי ואת האמת שאת חטפת ממני בפנייך

מקור:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4952592,00.html

אחד הדברים המטלטלים שקראתי. בתור סוגיה שהעסיקה אותי מאז שהייתי ילדה ותהיתי איך הנשים התעסקו עם המחזור בגטו ומה זה בכלל.

תמיד נושא השואה עניין אותי, כיום זה תפס כיוון של מעבר לזיכרון, אלא כזה של מה אנחנו יכולים להפיק מזה, מה אנחנו נלמד ונעשה כדי שזה לא ישוב [כמו שעושים עם רצח רבין- הופכים את זה למסר חינוכי].

אני תמיד ראיתי את זה אחרת, כשחור האנושי, מידת הרובוטיות שבה אנחנו ממלאים אחר פקודות וסרים למרות, עד כמה החשיבה שלנו אינה עצמאית וביקורתית אלא ניתנת לעיצוב ולשינוי בהתאם לאינטרסים שלטוניים בצורת המאקרו ובהתאם למי שבעל המרות עלינו בצורת המיקרו.

ומעולם לא הייתה לי תשובה טובה לגבי זה, שטיפת המוח הזו היא נחלת הכלל, אין אדם שלא נחשף להבניות חברתיות כאלו או אחרות אשר מייצרות מדרג בין האנשים ומעבר לכך, שוללות לגיטימציה אנושית מאחרים. איני נכנסת בכוונה להשוואות מודרניות [ללא תלות בכך שאני נמנית על הצד השני של הסקאלה] אלא משום שאני חושבת שדווקא הם אלו שמערערים על אנושיותנו, ומבלי להכנס עוד למשוכה הזו שגונבת את המיקוד ממה שחשוב באמת

באחד מהסיורים ביד ושם בתיכון, הראו לנו את המשחקים שבהם הילדים שיחקו ואז הבנתי עד כמה זה קל ואפשרי. הרי המהלך היה כל כך מתוכנן ומוסדר עד שבמשך שנים נבנתה תכנית לימודים שטפטפה סומא לעיני הילדים והגדירה את היהודים כחיצוניים להם, כאחרים, חשיבות הגזע עלתה על נס ובניגוד לרושם שנוצר זהה יה תהליך כה הדרגתי עד שללא יד על הדופק וחינוך מתמיד לערכי סובלנות ואנושיות בסיסיים הסיכוי שהיית [וגם הייתי] מצליחה לברוח מזה הוא אפסי... בתום מספר שנים היית חושבת שהיהודים הם הטינופת האנושית או לכל הפחות אנשים שפחות תשושי להיות בחברתם..

והציות.. הוא המפחיד ביותר. בגיל 17 חלמתי בליל שלישי שאני נמצאת בשואה, כיהודייה ושמורים עלי לערום גופות של יהודים, ועשיתי זאת. לא יצאתי נגד אלא פשוט התחלתי לערום גופות של אנשים למרות שידעתי שאני בשואה, ידעתי שעליי להגיד לא ובכל זאת.. צייתתי

למרות שהייתה לי פריבילגיה לסרב. וביום המחרת למדנו בשיעור סוציולוגיה על תהליכי חברות וציות כחלק מהותי מהם, ככזה שהביא לממדים הגדולים שהשואה הגיעה אליהם והרגשתי בכל שלוש השעות הללו שקשה לי לנשום.

והציות הזה, מעבר להליכה הנורמטיבית של רובנו במסלול חיים קבוע, הוא שהביא לשלילת האנושות באחד המשפעים האיומים ביותר שהאנשים ביצעו בבני עמם, ובכוונה אני בוחרת להשתמש בביטוי כזה כי כולנו בני אדם, בני אותו עם. 

הנאצים, מעבר להיותם שטופי מוח וזימה כלפינו אינם אנשים רעים, כולם היו אנשים מתפקדים בחברתם, טובים, בעלי משרה ובכל זאת הם הגיעו למצב שבו ראו אנשים מושפלים ונרמסים מול עיניהם, כשחלק מהם אף עשו זאת בעצמם ודבר בהם לא הזדעק או יצא כנגד. 

גם היהודים, באחת הטרוניות האיומות ביותר שנשמעות כנגדם, לא קמו להתמרד כשכוחם עוד היה במותנם אלא הם נתנו לביאס האופטימיות להכתיב את תפיסתם, בעוד שאינם ידעו עד יומם האחרון מה ייעשה להם ובהם.

במבט לאחור אני מבינה עד כמה התודעה השואתית הכתיבה את אישיותי ואופיי הן בחוסר האמון הבסיסי שלי בבני אדם והן בידיעה כי בכולנו שוכנת מפלצת מכוערת שבהינתן הסיטואציה המתאימה תפער את לועה.

המסקנה שלי?

אין לי

בעיקר תמליל כשיצאתי מהשטויות האקדמאיות שהתעסקתי בהן, אבל יש פה שיעור כל כך משמעותי שאנו גדלים עליו ולא משכילים תמיד להמשיך לחדד אותו ואת התובנות שאפשר להסיק מכך.

פשוט לא לקחת את כל מה שהעולם מנסה להעמיס לנו בכפית כטוב מובן מאליו, כי האדם לא היה זה שהתהלך במדים מגוהצים וירה בשאריות האדם שעזר ליצור, אלא דווקא זה ששכב בקומה השלישית והתחתונה במיטת הקומות ספוג הצואה שחבריו רוקנו עליו מכיוון שלא היה להם כוח לצאת לעשות את צרכיהם בדלי.

והטוב אינו באמת טוב, הטבע האנושי הגיע ויכול להגיע בקלות בלתי נסבלת שוב למקום כזה, פשוט צריך לשים לב שאנחנו נהיה אלו שנבלום את ההדרדרות הבאה.

אחרי שהתנתקתי מהרבה דברים אני באה מנקודת מבט שונה לבחון אותם

ואני מתחילה להבין כל כך הרבה דברים פתאום

כמו איך אחרי יומיים בפקולטה אני מבינה עד כמה המקום הזה מדכא, מלא באנשים סאחים שמרוכזים בעצמם ובטוחים שהם העילוי הגדול הבא, מדברים על דברים פלצניים ומשעממים ובטוחים שהם באו להמציא את הגלגל

או איך הנוכחות בשיעורים גורמת לי להבין שיש אנשים משעממים לא פחות שלא רק בחרו להתמקד באחד הנושאים המשמימים ביותר שיש לעולם הלימודים שלי להציע, אלא בחרו גם להתמחות בכך, לכתוב דוקטורט על השיט הזה ועוד להפיץ אותו הלאה לסטודנטיות אומללות כמוני שנאלצות להיות פה בגלל חובת הנוכחות הארורה הזאת

או איך אני מוצאת את עצמי מסתובבת בתחושת בדידות, לא מצליחה למצוא אף אדם לשוחח עימו ולהרגיש איתו בנוח

אבל אז מחפשת בחורים ומצבי קיצון לפרוק בהם את התסכול שלי מהשעמום שאני נמצאת בו, מחפשת ריגושים באמצעות סקס ו-FUCKBOYS שלא מצליחים למלא את החלל העמוק יותר שיש לי בגוף אשר לא ממוקם בפלג הגוף התחתון שלי

הבנתי את הכמיהה הזו לאנשים חדשים, לבחורים, לאנשים שיגרמו לקצת אקשן בחיים שלי ויגרמו לי להרגיש שזה שווה את זה- רגעי הפיק האלו, ההתפשטות מולם, ההפתעה בעיניהם, הגמירות החזקות שלי.. כאילו הכל מצליח למלא את העובדה שאני חיה בעיר משעממת או כזו שמקדשת ערכים ודברים שהם פחות אני, או העובדה שאני לא באמת מוקפת בחברים ובכך שאני פשוט צריכה מישהו שאוכל לשבת ולדבר איתו על הכל, בלי לפחד שאני מעיקה עליו או משעממת או מתמקדת רק בעצמי וממאיסה את עצמי עליו

את כל זה אין לי

והייתי צריכה את חופשת הפסח כדי להבין מה המקום שאני באה ממנו, עם החור התהומי וההשפעה שלו עלי, ופתאום זה האיר לי כל כך הרבה רבדים ודברים בהתנהלות שלי שהייתה לא טובה לי אבל תחושת המיאוס, השעמום, חוסר הסיפוק הן העצמי והן החיצוני עשו את שלהם.

מצד אחד האימונים נשארו, הם גם דיי מכאניים ואני פשוט רואה אותך כפעולה מכאנית שנועדה לגרום לי לאהוב קצת יותר את הדמות שאני רואה במראה

החלטתי לשחרר

אותך שריסקת לי את האמון אחרי שרכשת אותו במשך שנים

אותך שיצרת תקוות שווא והתאדית

אותך שהיית הראשונה

ואת שהיית האחרונה

נטרלתי את כל התמונות, ההודעות, הדברים שעדיף לי לא לזכור

שמרתי את החוויות

ואני ממשיכה לדרך חדשה