ופתאום
כשהקרביים שלי לא מפוצצות סכינים
ואין לי זכויות להלך עליהן
או ביצים לפסוע ביניהן מהחשש שאפסל
משהו בי נהיה בריא יותר
ומתעורר חשש
פנחס שדה-י כזה
שרק הסבל יאפשר לי לכתוב יפה
כמו ההיא שרק שופכת בשורותיה
את הכלום שהיא אוהבת שגברים גורמים לה להרגיש
כשראשה נטמן במפשעתם
והאוויר שבה נגמר
לאור מחנק הזין שלהם בנשמתה
כמו ההיא שמדחיקה שהיא ישנה במיטתה עם אנס
רק כדי להרגיש אהבה ומתן חמלה אמיתית
יש משהו קטרזיסי בלחקור הרס עצמי של אחרים
כאילו את נותרת חסינה לזה
ושום לכלוך לא דבק בך
אבל לא משנה כמה תתכחשי
ככל שאת מתנקה מההרגלים הרעים
משהו מחפש את הלכלוך הזה
שיתפוס חזק בשיער
וימשוך
יגרור על הרצפה
ימלא בטינופת שיש למין האנושי להציע
ואז ישכיב על הבטן
כדי לספנקק דעת
עד שתשכחי למה באת מלכתחילה
אבל את, את חכמה
וכבר כואב לך לכתוב על עצמך ככה
ברע
כי משהו בך התחיל לאהוב אותך
בלי סייגים
אבל המשהו הזה עדיין מתעניין בתהומות
אז הוא חוקר את אלו של האחרים
ועדיין יש משהן בניקיון הזה
שגורם לך לתהות אם למרות השקט הנפשי
שסופסוף הגיע לבית החזה
זה לא מדהה אותך
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
