זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

הקיץ נגמר. כבר מלפני שבועיים אני רואה עננים בשמיים שמכינים אותי לקראת ספטמבר. החופש הזה היה טוב מדי למרות שמבחינה רגשית הייתי אי שם בתחתית. אני לא מוכנה למחר ולא רוצה שהחופש יגמר. אני רוצה להישאר בבית וללטף כל היום את החתול החמוד שלי שאני אוהבת. אני מרגישה בהתחלה. זו השנה הראשונה למעשה שאני מרגישה חסרת מוטיבציה ומדוכאת מהחזרה לבית ספר. אין לי למה לצפות, כולם דוחים ולא נחמדים ולמורים אין זין לשום דבר. המחשבה על זה גורמת לי לבכות. 

מחר אלבש חולצה שחורה, מכנס שחור וחיוך מזוייף. השנה מכל השנים אסתיר את הנפש הריקה שמסתתרת מאחורי הבגדים. כל מה שנותר לי הוא רק לאחל לעצמי בהצלחה בלהחזיק את עצמי בחיים יחד עם התקווה לא לנשור עד סוף השנה.

בכל שנה מגיע החלק השנוא עליי ביותר לפני חזרה לבית ספר, המוכרים בחנויות הבגדים. אלו שמטיפים לי בכל פעם שאני בת והעובדה שנולדתי נקבה אומרת שלפי הסטנדרטים החברתיים אני אמורה להתלבש כמו בת. אותם אלו שמסתכלים עליי במבט מוזר כשאני מסתכלת על גזרת הגברים, מנסים בכל זאת לשכנע אותי שחולצה שתהיה צמודה ולא נוחה יכולה הרבה יותר להחמיא לי יותר, והחלק המקסים ביותר הוא שהם בהחלט לא עוצרים את עצמם מלהתווכח איתי. אני מצטערת, אבל מעולם לא הבנתי את החלוקה המגדרית, בבגדים בפרט. מה מוזר כל כך שאני אמצא עניין בגזרה גברית ולא נשית? למה אני צריכה כל פעם מחדש לקבל את כל היחס הלא נחמד הזה אחרי שאני מתישה אותם כי אני די בטוחה שאני יודעת מה אני רוצה?

זה מעצבן אותי. אני באה לקנות את המוצר שלהם, לשלם עליו כסף, אבל להם כל כך חשוב להתווכח איתי שאהיה נשית וחמודה ואעמוד בחוקי החברה המטופשים האלה מאשר שיפעלו בחוכמה ויעזרו לי לתת להם הכנסה לחברה שלהם. תודה רבה באמת. אין לי כוח לעוגמת נפש הזאת יותר.

בגד הוא לא מה שקובע את המגדר שלי.

בכל פעם אני נפעמת לגלות כמה את עדיין חיה, נושמת וקיימת בתוכי.

בדמיוני אני עודני שם

מפליג על סירה בלב הים

והסירה מאבדת חלקים

מהמפרסים עד לאיזון עד למשוטים.

איבדתי את העוגן

שנשבע לי אמונים

שיחזיק אותי יציב

ברגעים הכי קשים,

בימי הסערה

ובימים שהמים שקטים,

רגועים,

שלווים.

אני מפחד ליפול למים

אך אני מבין שזה קורה

מבלי לשים לב

איבדתי את רגליים

הגשם בי יורה.

אני טובע

בים של זיכרונות

בעבר עכור,

אני שומע

את אותם הקולות

שדקרו אותי, הפילו אותי,

הרגו אותי באיטיות.

בדמיוני אני עודני שם

נאחז בזיכרונות

שמשאירים אותי כאן

בלי אפשרות להתקדם

בלי אפשרות להילחם

הסירה מאבדת חלקים

מהמפרסים עד לאיזון עד למשוטים.