אני משוגעת. אני לא משוגעת. אני משוגעת. אני יודעת שאני משוגעת. למה אני לא יכולה להיות בטוחה? למה אני כל כך מפחדת להיות משוגעת? למה אני כל כך מפחדת מהלא נודע? ממה שיקרה לי? מה כבר יכולים לעשות לי? מה לא יכולים לעשות לי? אולי כל זה רק פאזל, משימה שאני צריכה לפתור ועליי פשוט למצוא את החתיכה האחרונה שתגרום לי לראות את התמונה המלאה.
אני יודעת שזה לא נכון. זאת מי שאני. משוגעת.
ולמה זה קרה? מתי? השנה? בחטיבה? ביסודי? בגן?אולי זה הזיכרון שמשחק איתי ולא הייתי ככה תמיד. מתי הדיכאון הגיע? אני יודעת שב1.1.14 הוא כבר היה קיים. אני יודעת שבחופש בין ז' ל-ח'  הוא היה קיים. אני יודעת שבכיתה ז' ניסיתי להשתלב וחשתי כל כך רע עם עצמי. או שזה רק המוח שלי בונה סיפור יפה ועצוב. אני זוכרת שבכיתה ז' לא הבנתי איך יכול להיות שמישהי מהשכבה יכולה להיות דיכאונית. הייתי כל כך נאיבית. אמרתי לעצמי, הרי יש לה חברות,חבר, משפחה, מה יכול להיות רע? למה לחתוך? לא הבנתי שיש הבדל כל כך גדול בין המצוי לרצוי.
אז שם זה התחיל? באמצע כיתה ז'? זה לא שהייתי מאושרת ביסודי.
היסודי גם הוא לא היה מתוק. קללות, מכות, מה לא היה לי? והמבט המשוגע של אמא שלי. המבט המשוגע שהיה מדהים כשהיה לטובתי, אבל גיהינום כשהיה לרעתי. עד היום אני מפחדת קצת מהמבט. המבט שגרם לי להתכווץ לתוכי. מהפחד שתעיף לי סטירה. מהפחד שתצעק.
אני זוכרת שבכיתה ז' כשמישהו היה צועק עליי הייתי בוכה. הייתי רגילה מהמבט. המבט הזה. אני זוכרת אותו בראשי בכל וויכוח עם אמי.
בגן היה בסדר אני חושבת. אני לא זוכרת כלום אז אני יכולה רק לשער. לשער אם הייתי מאושרת, לשער מי נשך אותי והשאיר לי צלקת. לשער אם כשהצלם הגיע העלתי מופע להראות שיש לי חברים או שפשוט היה לי. ואם היה לי, איפה הם היו ביסודי? למה שם החברה היחידה שהייתה לי גם סבלה מהצקות. למה אמא שלי אומרת שהיא נתנה לי להישאר סגורה בבית ביסודי במקום לדחוף אותי החוצה. למה אמא?  למה מנעת ממני לפתח יכולות חברתיות שעד היום אני לא מבינה ממש? יכולות חברתיות שאולי היו מובילות אותי לא לנתח כל קשר ואינטראקציה חברתית שקורית לי. אבל אולי אני סתם מאשימה אותה. זה לא שיש לי דרך להוכיח את זה. זה לא שההורים שלי יסכימו איתי. אבא שלי יודע שאמא שלי לא ממש בסדר בראש. אבל הוא כל כך התרגל, שאם קורה משהו הוא יוכל לצעוק עליה שהיא מגזימה, לבוא לנחם אותי ואחר כך להגיד שאני חוצפנית שאני אומרת שהיא צריכה טיפול. למה זה כל כך בסדר לחשוב שאני צריכה טיפול אבל אסור להגיד לה שהיא גם.
למה לה יש זכות להגיד שהיה לה ילדות נוראית וצוחקת עלי כשאני אומרת משהו שיכול להצביע על כך שלא הייתה לי ילדות כל כך שמחה. היא לא הייתה מאושרת. היא הייתה גיהינום ואף אחד לא יכול להגיד אחרת.
אז איפה זה התחיל? ביסודי? בגן? אולי זה פשוט בגנים. כמו הסרטן שאוהב לקפוץ לבקר במשפחה שלי, כך גם השיגעון תקוע לנו בגנים. אולי בגנים יש פוטנציאל להשתגע והדור הקודם שכבר השתגע ונשרט הורס את הדור החדש ומשגע אותו. כמו גלגל שום דבר לא משתנה. הכל חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. עד שיבוא היום ומישהו ייפטר מהגלגל. עד שמישהו ישבור את הגלגל.
אבל זה לא יוכל לקרות. אם המשוגע החדש ייצא נגד המשוגע הישן, המשוגע הישן פשוט יניח שהמשוגע החדש הוא היחיד שמשוגע והוא היחיד שצריך טיפול. אולי המשוגע הישן הוא בדיוק כמו המשוגע החדש. הוא יודע שהוא משוגע. הוא יודע שהוא משגע אחרים, אבל כל כך מפחד להתמודד עם המציאות עד שהוא מדחיק את השיגעון ממנו וקורה לזה מציאות.
או אולי זה הכל סתם בראש שלי. ואני המשוגעת היחידה כאן. אולי יש סיכוי שכל זה סיוט אחד ארוך בתוך ראש של מישהו באמצע ניסוי של מישהו אחר שנועד ללמוד על נבכי נשמת האדם. ניסוי שנועד לדעת איך להחריב אנשים עד היסוד. איך אפשר להאמין אי פעם למישהו? למשהו? מה זה מציאות בכלל? למה אני קיימת בכלל? למה המוח שלי נותן לעצמי להשתגע ככה אם יש לו מנגנון הישרדות שמונע ממני להתאבד. אני שונאת את זה. אני שונאת הכל. אני שונאת את עצמי. אני שונאת את העובדה שאם ידעו שאני משוגעת לא ייתנו לי למות בשקט, אלא יעשו הכל כדי לעצור את זה. הכל במחשבה שזה יעבור. ואם אני לא אשתף פעולה, ישתיקו אותי עד שאני כן.
אז ברגעים שאני כמעט נתפסת, אני מסתגרת. מדחיקה את השיגעון. קוראת לו תקופה קשה שעברה כבר ושהתחזקתי כבר ממנה. שאני לא צריכה טיפול. מהפחד שייקחו לטיפול. מהפחד שיגלו עד כמה הסתרתי כל השנים. מהפחד שיבינו עד כמה מפגרים הם היו שלא אשפזו אותי עוד בכיתה ז'.

אני שונאת אתכם. רון, עמית, אמיר, רוי. אני שונאת את המחשבה שאם לא אתם, הייתי בנאדם שונה.
או לפחות ככה אני חושבת. זה מה שיפה בחיים. אי אפשר לחזור כמה צעדים אחורה ולהתחיל מחדש. החיים ממשיכים. החיים אומרים לך להתמודד ולהמשיך. כי אי אפשר לעצור. יש רק עצירה אחת ומשם אתה לא יכול להמשיך.

אני מפחדת להאמין באלוהים. אני מפחדת לחשוב שיש עולם נוסף אחרי המוות. שאני בחיים לא אוכל למות בשקט. שהקיום שלי לא יתמוגג לחשכה, אלא ימשיך כך לנצח.
אז אני מתכחשת לקיום האלוהים. כל הסוגים של אלוהים. לכל האלים שהיו ויהיו.

נמאס לי כבר לכתוב. אבל אני לא עוצרת. אני חייבת להגיע עד הסוף ולדעת שאין יותר. שלא פספסתי שום דבר.

יש עוד המון שלא כתבתי. אבל המוח לא נותן להמשיך. אי אפשר להתמודד עם הכל בבת אחת.