אני מעט מרוגשת מידי כדי לכתוב.

הכל מבולגן, מפוזר, לא ברור.

ישבנו ברכב שלך, עינייך שלובות בעייני.

ליבי עטוף בליבך.

כמה זכיתי בך.

נפש תאומה שלי, החברה הכי טובה, האור שלי, האמת שלי.

מי היה מאמין שאת תהפכי להיות כל כך הרבה בחיים שלי.

לפעמים זה לא ברור לי, לא הגיוני.

היו כל כך הרבה שנים של סבל, כל כך הרבה שנים של כאב.

עכשיו הגיע זמן תגמול.

כל כך טוב לי

אני מלאה באושר, קבלה, אהבה

המקום שלך בחיים שלי שלם כל כך

את מתאימה אליי כמו פאזל

את כל מה שאי פעם חלמתי

וכשאני ואת מדברות על העתיד, 

אני לא רוצה כלום, לא כסף, לא וילה, לא רכב.

אני רוצה אותך לידי, אני רוצה ילדים ממך, ממני.. מאיתנו..

אני רוצה שנזדקן ביחד. 

שנאהב לנצח.

אני רוצה להסתכל על הקטע הזה עוד חמישים שנה ולהרגיש בדיוק את אותו הדבר אם לא יותר..

תודה אהובתי, תודה שאת בחיים שלי, תודה שנלחמת עלינו, תודה שראית בי את מה שסירבתי לראות.