זכוכית מניאטורית,

שנתקעה לה שם היום בבוקר.

ובין לחץ, ריצות וסידורים

נשארה לה שם עמוק ברגלי,

דוקרת בכל צעד.

אך ההתרחשות היומית לא אפשרה לי לעצור ולהוציא אותה.

ועכשיו,

היא עמוקה מידי כדי שאוכל להוציא אותה

והכאב כבר בלתי נסבל.

וכל זה רק מזכיר לי את המועקה הנפשית הזו,

שדחקתי במשך כל כך הרבה זמן..

ועכשיו, אני לא מסוגלת להוציא אותה.

מחר מבחן בפיזיקה.

ובין מכינקה לקינמטיקה אני מדמיינת את העיינים שלך ואת הטעם שלך בפה שלי.

נזכרת איך אתמול עשינו אהבה בין דפים של תרגילים לא פתורים.

כשאני התעקשתי להתמיד בפיזיקה הכתובה ואת הראית לי את הפיזיקה בנינו.

נכשל? 

בפעם האחרונה התחלתי היום שנה חדשה של פעילות.

והמון רגשות צפו לי בבת אחת, הבן אדם שהייתי לפני חמש שנים, חסר הביטחון, חסר הקבלה העצמית.

והיום, ראיתי איך מסתכלים עליי החברה הצעירים בקבוצה, כאילו שואפים להגיע לאיפה שאני היום.

וזה ריגש אותי כל כך, המבטים האבודים שלהם שגם אני חלקתי פעם.

היום אני הכי חופשיה ומשוחררת ומקווה שאני כתף לאנשים אחרים שם, שיום אחד יגשימו את עצמם כמו שאני מגשימה את עצמי סוף סוף.