גם הפגמים שבה כל כך יפים בעייני.

להיות איתה, גוף מול גוף, נשימה שמתערבבת בנשימה,

מבט שפוגש במבט.

ממלאת אותי באור.

אני רוצה להחזיק לך את היד.

ללטף לך את השיער.

להניח עלייך ראש.

כי את יפה כל כך, ואת נעימה לי,

ולא אכפת לי שיסתכלו או יגידו.

שקט לי איתך בתוך הראש.

וסוער לי בבטן.

והכל מתחבר ביחד פתאום,

כשאת מרימה 

את מבטך הירוק וסומק לחייך מתגבר 

ואת שלי והכל כל כך אמיתי.

בואי נתעלם מכל מה שקרה בנינו. זה באמת לא חשוב או רלוונטי כרגע.

אני ואת יודעות שאין לך הרבה בחיים, אין לך משפחה בכלל, או חברות שדואגות לך מספיק. 

אבל כשאת מגיעה הביתה יש יצור אחד קסום, תמים ונפלא שהוא כל העולם שלך. הכלב הנפלא הזה שמחכה לך שתחזרי כדי לעטוף אותך באהבה וליקוקים. הכלב שאת החלטת לקחת, לאמץ, להיות המשפחה שלו.

החלטת למסור אותו, ככה. פשוט למסור. כאילו הוא ספה ישנה בלי שום ערך. הוא הילד שלך. הוא המשפחה שלך.

איך את מסוגלת? איך את מסוגלת לישון בלילה? זה מכעיס אותי כל כך.

את עושה את זה בטענה שאין לך זמן לטפל בו כמו שצריך.

זמן?? את יוצאת כמעט כל יום, הולכת מעשנת, משתכרת.

הנה הצעה- תני את הזמן הזה לכלב שלך!  בזמנו אמרת לי שתעשי הכל בשבילו, לאן זה נעלם? 

ועוד את, ילדה מאומצת שהמשפחה המאמצת שלה וויתרה עליה!

את עושה את זה לכלב שלך?! 

אני מקווה בשבילך שהכל יחזור אלייך. כן, אני לא מאחלת לאף בן אדם משהו רע אלא אם זה באמת מגיע לו.

ופגיעה בכלב שלך? בצורה הכי שוברת לב ונוראית שיכולה להיות?

מגיע לך לסבול.