התעלפתי היום.
בהתחלה היה את התחושת העייפות, כמו השינה הכי טובה שהייתה לי בשבועיים וושלושה ימים האחרונים לא קרתה כלל.
האשמתי את הגויינט, ואז הייתה החולשה והבנתי שזה משהו אחר.
"בייב, עצור." אמרתי כשהתחיל לרדת במדרגות.
שתיתי מים מהבקבוק שהחזקתי, הוא עצר במדרגה השניה, התקדמתי צעד ואז לא יכולתי יותר.
"הכל בסדר?" שאל
אני נמרחתי לתנוחת ישיבה. הנשימות שלי הרגישו כמו התקף אסטמה, לא הצלחתי להכניס אותן כמו שצריך. נבהלתי וזה התחיל להראות יותר כהתקף פאניקה. פחדתי , מלאת אימה ולא מצליחה להרגיע את עצמי. נשימות שטוחות ומהירות, הרגשתי כאילו אני טובעת באוויר סביבי.
הוא הבין , לפחות את זה שהוא חייב להרגיע אותי.
"הכל בסדר," לחש. נישענתי עליו, והוא ליטף את שערי. הוא המשיך לומר את זה, מרים את ראשי לעברו, הכרחתי את עצמי להסתכל לו בעיניים האלו , החומות והחמות שלו, ששידרו לי במבטו שהוא מבין, שהכל באמת בסדר. שהוא איתי , לצידי.
הצלחתי להשתלט על עצמי חזרה, נושמת , שואפת . הוא חייך אלי, חייכתי חזרה.
לאחר כמה דק קמנו וירדנו למטה. הוא לקח ממני את הבקבוק, ואני זוכרת שחשבתי: היי אני לא כזו חלשה.
אבל לא נלחמתי, נתתי לו להוביל אותי ואף נשענתי עליו מעט.
הגענו למטבח, ונשענתי על הכיור.
לא הייתי ממש מרוכזת במה שסביבי , אני זוכרת שהסלון מולי החל לנצנץ,מיצמצתי,לפתע לא הצלחתי לראות כלום חוץ משחור.
"אני לא רואה כלום. אני לא מצליחה לראות כלום." אני לא זוכרת אם אמרתי את זה בקול.
המסך מולי היה כמו המסך כשעוברים בין נימנום לשינה, שחור וזז.
ואז הייתי מודעת לכך שהוא סוחב אותי, מניח אותי על משהו בשכיבה ומרים לי את הרגליים.
חזרתי להכרה, אך לא פקחתי את העיניים, התמקדתי בלנשום, ואז הוא עזר לי לשתות מים.
הוא חיבק אותי, נשענתי עליו ופשוט נשמתי.
אחותי:
וואו הגשמת לי חלום, ראיתי התעלפות בלייב, גם אני רוצה. (סמיילי של הבחורה עם היד על הפנים)
לישון איתו, כמה התגעגעתי לזה,ללהיות בחברתו.
ולדעת שזה בסדר גם להיות חלשה מולו, דבר שאני שונאת להיות, מול כל אדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
