הקור חדר לעצמותי. זה לא היה קור של חורף או קור שמרגישים רגע לאחר שיוצאים ממקלחת חמה. זה היה קור אחר, כזה שגורם לגוף לרעוד בלי שליטה, קור של לילה קודר, קור של מקום אפל, של מוות.

מוות.

האם אני מתה? האם ככה מרגיש המוות? קור אין סופי וחושך שעוטף מכל כיוון? בלי תחושה, בודדה בתוך כל השחור.

למה אני פה לבד? איפה כל האנשים שלי? מי בעצם האנשים שלי? תמיד הייתי לבד? תמיד חייתי בחושך? איך הגעתי למצב הזה בכלל?

'לא! אני לא מוכנה לאבד אותך! בבקשה ילדה שלי' הקול הדהד בראשי, אך לא זיהיתי למי הוא שייך, 'היא לא הילדה שלך יותר, הילדה שלך מתה, היא ננשכה' היה זה קול שני, נמוך יותר, סמכותי יותר, 'אני לא מוכנה לאבד אותך' שמעתי את הקול בראשי שוב ושוב, שבור ורועד, לא כמו הקול השני שנשאר יציב – 'היא לא הילדה שלך יותר, הילדה שלך מתה'. זו אני, אני מתה, אני נמצאת בתוך החושך והקור, לא נשאר לי כלום חוץ וקולות שאני אפילו לא מזהה.

'היא לא ננשכה!' הקול השבור התגבר במוחי,

'היא משתנה אליס! היא לא הבת שלנו יותר! היא שייכת להם!' הקול השני אמר, ובניגוד לקור ששידר, הקול מילא אותי בחמימות לא ברורה, חמימות שלאט לאט התגברה. נאחזתי בחמימות הזו, בקול שלו, נאחזתי בזה כדי להתגבר על הקור שסביבי.

החום התגבר עוד ועוד, ממלא אותי מליבי, זורם בתוך עורקיי, מחמם את שאר אברי, מגיע אל כל תא ותא בגופי, מחזק אותם בחמימות שעוזרת להילחם בקור, להילחם במוות.

כשהחמימות הגיעה אל רגליי היא התגברה ממש עד כאב. לפתע הכל נעשה מודע יותר, האדמה שמתחת לגבי, הזיעה הקרה שעל עורי, הנוזל שהיה על רגלי, פעימות הלב החזקות. פקחתי את עניי אל קרני השמש ומיד מיהרתי לסגור אותן, היה לי חם, חם מידי, הרגל שלי שרפה מרוב כאב, צרחתי, התפתלתי, הרגשתי שמשהו בתוכי עומד להתפוצץ.

אני רוצה למות. אני רוצה לחזור לקור. אני רוצה להפסיק לחוש את הכאב הזה. אני רוצה למות!

בקושי זיהיתי את הקול שיצא מגרוני, זה היה שילוב של צרחה ונהמה, למה אני הופכת לעזאזל? מה קורה לי?

יד קרה נחה על מצחי, "הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה לך, עוד קצת והכאב יעבור" הקול היה זר לי, ניסיתי לפקוח את עניי ולראות מי זה, אך הכל היה מטושטש ומואר מידי ששוב סגרתי את עניי, "זה יעבור, את חזקה, את תעברי את זה" הקול שוב אמר, הוא היה שונה מהקולות שהיו בראשי, הוא היה מוחשי יותר, אז ניסיתי להאמין לו, אגרפתי את ידיי בחוזקה, בלעתי את צעקותיי, נשכתי את השפה והתרכזתי בקול, "רק עוד קצת, עוד קצת ילדתי".

ואז זה עבר. הכאב, החום, התחושות, הכל עבר, ושוב הייתי מתה.