מתהלכת

לנפש יכולת אתלטית מרשימה: היא מסוגלת לבצע תנועות גדולות ורחבות בקלילות. תיק-תק, והיא כבר משתנה. הופ, אני קופצת למסקנות וזה נראה כמו ניתור קל כל-כך שלא זז לי הפוני. נזיפות עצמיות קלות לי כמו תנופת נדנדה - עכשיו אני מרגישה כל-יכולה, ועוד רגע ארגיש כקליפה, כנראה של שום שכבר יבש ונס ריחו (כן). אתנחם בכך שהאימונים נושאים פרי (כלומר, שום) ובכל זאת יש בי חלק כלשהו אתלטי. 

לפני זמן מה, מצאתי שוב את האדם הנכון לתלות בו את היותי. הוא היה בדיוק מה שרציתי: כמו אבא שלי, רק מוכשר ויצרן. ומורכב וכותב ויוצר, מסוּבב בדרכו ומושך בכל הדרכים. אבל הוא נעלם, ובפניי סטרה ההבנה שאני לגמרי משחזרת כאב ישן; שאני זקוקה לאישור, ממש נואשת לו; שאני דורשת מהחיים חוויה מתקנת, למרות שעדיף פשוט להמשיך הלאה; והגרוע מכל: שעדיין איני מסוגלת לייצר את האישור שלי עבורי, בעצמי. בלי להבחין בכך, אני ממשיכה לעשות אאוטסורסינג נפשי ולתור אחר גברים שמבט אחד שלהם יבהיר לי באופן שאינו משתמשע לשני פנים שאני אכן קיימת. 

אז מבצע התלות הקטן שלי נגדע באיבו משום שהאיש דמוי האב סחט את הבלמים, ובעיקר משום שהתחוור לי שנשחקה לי יכולת הבריחה. לא, אתם לא מבינים: חייתי על בריחה. יותר מעל אוכל, יין ומוניות, בריחה זרמה בעורקיי; ובהיעדרה, אין לי מושג מי אני בכלל. נפגשתי איתו, וכשהוא לידי אני מבחינה בחיבה הגדולה שלו אליי - ובהערכתו האמנותית-מקצועית, שמסתבר שהרווחתי - ואני מקבלת את האישור שרציתי, אבל נעדרת כל יכולת להפנים ולנכוח ברגע. לא מצליחה. יושבת מולו ויושבת גם מולי, בו-זמנית. משקיפה על הסיטואציה מהצד, בורחת מגופי. ואז, או אז, אנחנו מתקדמים למיטה - שדה הקרב הוותיק שלי, בור כל הפחדים כולם - ושכה יהיה לי טוב, אני רק מייחלת שזה ייגמר כבר. לא, אדייק: אני מייחלת ליכולת ליהנות מהסיטואציה, להעריך אותה באמת, לחוות אותה, לנכוח ברגע. אבל אני רק מייחלת; לא יודעת להשתייך, בטח שלא לשם. "אבל את איתו", מחיתי בלבי, "את איתו, אז תתעשתי כבר ותהיי ברגע, לעזאזל. זה מה שרצית, לא?". רציתי להימלט אליו, לברוח אל זרועותיו הפשוטות אליי ולשחק בנדמה לי. אבל גיליתי, תוך כדי שאני שם איתו, שאני כבר לא מסוגלת לעשות זאת. ואז הוא נעלם לי, בכל מקרה. 

והאישור שרציתי להיותי וכישרוני ויכולותיי, התפוגג איתו אל הלימבו של הגברים-דמויי-אבא-רק-מוצלחים-שנעלמים-לך-כמו-אבא.

אם לא היית שייך לקטגוריה הזו, היו צריכים להמציא אותך. או אותה. להמציא משהו, זה בטוח.

על כל פנים: משבר אמון. משבר אמונה. לא סומכת. לא מאמינה. אבל משתוקקת לזה. ויותר מכל: להצלחה. ולריפוי, גם. 

אני רוצה לנכוח ברגעים; לא רק לרגעים. ואני רוצה להצליח בחיים האלה. מאד.

ושוב איתכם. הייתי בטוחה שישרא נסגר. איך אנחנו עדיין כאן? מי הציל אותנו מגורל מר כפזורה טקסטואלית-אקסהיביציוניסטית בלתי ממומשת? למי זרי התודה ותצלומי הפטמה? לא, באמת. 

בכל מקרה: חזרתי. בשם אחר, בווייב שונה. מחקתי את מעט הפוסטים שהטלתי כאן ולא שבתי אליהם, כי זמנם עבר כפי שהוא עובר על כולנו. הגיעה העת לפוסטים חדשים על תהליכים ודברים שאינם נאמרים. אח, מתנת האנונימיות. 

גיליתי עליי שאני תמיד זקוקה למקום עלום כזה בחיי, כדי שאוכל לפלוט בו כל מה שאני אוצרת בתוכי במציאות, בה יש לי שם ופנים, וביטוח לאומי וכל זה. אני זקוקה לסודות. נדמה שקיומם מאשר לי את קיומי. משום מה, בראש שלי, אדם בעל סוד הוא ישות בעלת תוקף. אם יש לך סוד, עשית משהו יוצא דופן ובעל שוק וליו בלתי מבוטל, את בלתי צפויה ויש לך מה להפסיד - ואם את אף אחד מהדברים הללו, אם את הינך בכלל? כאילו, מה שווה כל זה? לא? רק אני? לא. לא רק אני. סודות - ולאו דווקא, או לא בכלל, במובן הרכלני-ילדותי-נבוך - הם עושר אנושי קטן שהגישה אליו מוגבלת; הם סיפור שטרם נכתב ונחשף ונקרא; הם החיים האמיתיים המתרחשים לא לפי שום ספר או קו, הם המידע האמיתי שאתם מקודדים עמוק בתוככם ואם היו פותחים את הקופסה השחורה שלכם ופורשים לכם את הקישקע, זה מה שהיו מגלים עליכם. זה אפי. וזה שלכם. 

אז כזה. מצד שני, העובדה ש"סוד" כזה או אחר הם ביטוי לקיום ועצמאות מבחינתי, ככל הנראה אומר שאין לי די אומץ "ללכת עם האמת שלי" - כפי שאומרים במאסטר שף עת קוצצים פטריות מבית סבתא, או באקס פקטור שעה שרוצחים קלאסיקה בלייב - ולחיות את חיי כפי שאני רוצה. וזה מתבטא בדברים הקטנים, באמת. זה לא מאד דרמטי. אבל הדבר הגדול הזה מורכב מדברים קטנים, ממש כשם שאנשים, דוברי אמת ככל שיהיו, מורכבים מסודותיהם הכמוסים. כל אחד, ושלו. 

כל מה שאני רוצה לעשות בחיים האלה הוא לכתוב ולדעת שאנשים קוראים את היצירה שכתבתי. זהו. ואולי גם ללמוד לאפות על-אמת כזה, לא בשטיקים עקיפים במטבח הביתי שלי. ממש, להוציא משכנתה מופרכת על מיקסר של "קנווד" ומערוך. אין לי מערוך, אני משטחת בידיים או עם בקבוק יין. בקבוקי יין דווקא יש לי. אז אני כותבת וכותבת, ועובדת על זה, ועסוקה בלהגיד לעצמי שיתכן, אולי, אפשר שאיני טובה מספיק. עובדה: הרשת מוצפת כותבים, מלאנתה מהם, שכותבים גיבובים גרועים שאין די יין בעולם כדי שיחליקו בגרון אנושי שאי-פעם דיבר עברית תקינה - והם זוכים למאות עוקבים, לייקים, שיתופים, "ריגשת!!!1".

ואני שוקדת על ענייניי, מתקדמת בהם צעד-צעד. לא עניינים שדורשים לייקים, אלא בעיקר לייק אחד גדול מגוף אחד גדול עם תקציב אחד גדול - אנחנו באדי פוזיטיב ואוהבים את כולם - והאצבעות שלי מוחזקות כבר כל-כך הרבה זמן שלפעמים אני שוכחת שהעבודה כאן היא לכתוב, לא לייחל. לא רק לדמיין. לא לחלום בסוד - אלא ללכת עם האמת שלי, באמת. 

אז אני מניחה שבשביל זה חזרתי. כדי לאזן קצת את תוצאת לוח האמת שלי. סודות מול עשייה. חלומות מול החלטות. 

נחמד לשוב, ישרוש.