כשעצוב לי אז בורחת, אל הים, אל הים..

בחודשים האחרונים הבנתי שלפעמים דעת המיעוט היא הדעה השפויה. 

אני מודה שאני לפעמים נחרצת מידי בדעתי, אבל לפעמים צריך לצעוק את דעתך בקול כדי שישמעו אותך.

אני חלק מקבוצה מאוד מצומצמת של אנשים שחושבים אחרת מרובכם, ותאמינו לי- זה בסדר. 

אני משוכנעת שהרבה אנשים שאני מכירה (וגם כאלה שלא) מזועזעים לשמוע שאני לא מסכימה איתם. אולי זה כזה ברור מאליו שבמדינה הזאת מי שלא הולך עם הרוב הוא איום על המדינה לא פחות מהאויבים האמיתיים שלנו, וזאת לאחר שקראתי תגובות נוראיות כאלה ואחרות למי שאזר אומץ לקום ולהביע דעה מנוגדת למה שהרוב חושבים. 

טוב, תנו לי להבהיר משהו- המלחמה האמיתית כאן היא לא רק על הביטחון שלנו, תחושת הבטן הנוראית הזאת שמחבל ארור כזה או אחר יאיים על שגרת היום יום שלנו, היום, מחר, מחרתיים, עוד חודש, חודשיים, שנה.

לא. זה לא זה. 

הפחד להביע את דעתך אם היא לא עולה בקנה אחד עם דעת הרוב. 

2017, פאקינג 2017 ואדם אחד מאחל לאחר למות ובגלל מה? בגלל דעה שונה משלו עצמו. 

זה עצוב, זה פשוט ממש עצוב. המקרה הכי קרוב שאני יכולה להעלות הדעת, שבו אדם איים על חיי אדם אחר בגלל דעתו שלו, הוא רצח רבין. 

2017. חשבתי שהתקדמנו, שהתחדשנו, שהתבגרנו, ומסתבר שלא. טעיתי.

אני עצמי נקלעתי למצב כזה שתאמינו או לא, העזתי לפתוח את הפה ולצאת כנגד הרוב, כנגד האנשים שאוחזים יחד בדעה המסויימת ההיא, ומה קיבלתי? "הלוואי ואמא שלך הייתה באותו מצב". באותו רגע אני קופאת, ממש לשנייה, ומתלבטת אם הכמה שניות האלו להקליד לו תשובה שנונה שוות משהו. בסוף לא עניתי לו מהסיבה הפשוטה שאני יודעת שיש עוד כמות לא מבוטלת של אנשים שילחמו על דעת המיעוט, שלא ייתנו לה להיעלם ברוח. בלי דעת המיעוט לא יהיה רוב. בלי דעת המיעוט לא יהיה את גיוון הדעות הזה שכולנו אומרים שיש כאן במדינה. 

חה, גיוון דעות עאלק, הצחקתם אותי.

דעת המיעוט לא אומרת שהיא שגויה, לפחות לא לדעתי.  

וגם אם כן, גם אם לדעתכם אני טועה- למה שאני אהיה קורבן לקללות, נאצות, איומים על חיי ועל חייו של מי שקרוב אליי? על מה ולמה?

נקודת למחשבה לכולכם, או לחלקכם. 

אני מקווה שבשנה החדשה שנפתחה אנחנו נלמד לכבד את הדעות השונות זה של זה. לא אמרתי להסכים, ולא אמרתי לקבל. 

לכבד. יש מילה כזאת, ועם האירועים האחרונים נראה לי שקצת שכחנו מה הכוונה. 

להפגנה של אתמול בכיכר רבין אולי לא הלכתי אבל דבר אחד אני כן יכולה לומר- המלחמה שאנחנו נלחמים, או חושבים שאנחנו נלחמים, היא המלחמה הלא נכונה.