אוף גוזל

לכיתה של הגוזל הגיע לפני שנה ילד עם אותו שם ומאותה עיר, והוצמדה לו, רחמנא ליצלן, גם אותה מטפלת רגשית בבית הספר. זה כנראה הספיק כדי להוות מצע ליחסי אהבה-שנאה ביניהם שהידרדרו לא מזמן לחודש של נתק ולשיא ממש כשקיבלתי לפני יומיים טלפון מהמורה. בשיחה אמרה המורה שהילד שלי צרח על הילד השני, בערך 714 פעמים: אתה החיקוי שלי.

לפי מה שהבנתי, הילד השני, נקרא לו מקורי לצורך העניין, כנראה צעק עליו בחזרה שהוא עצמו החיקוי שלו אבל בעיקר לא הבין מה קורה ומאיפה נחת עליו פטיש הגומי הזה של יום העצמאות.

בבית, ביררנו מהם הדמיון וההבדלים בין שניהם – גם הפורמליים – שם משפחה, כתובת, השמות והמקצועות של ההורים וכו', וגם המהותיים יותר – התכונות שלהם ומה כל אחד מהם אוהב לעשות. הגוזל הגיע די מהר למסקנה שבעצם אף אחד מהם אינו חיקוי של האחר.

לפני שהספקתי לטפוח לעצמי על השכם בשביעות רצון ולומר ג'ק-איזו-אמא-שאקלית-את-רובינזון, קיבלתי סמס מהאמא של מקורי ששני הילדים קבעו להיפגש לצפות בזיקוקין של יום העצמאות ברחוב הראשי בעיר, עוד בכלל לפני השיחה הכה מעוררת השראה שניהלתי עם הגוזל. כנראה זה שהוא שחרר את מה שהפריע לו והם ביררו את ענייני זכויות היוצרים ביניהם, איפשר להם לחבור שוב. או שאני פשוט לא מבינה מריבות של בנים.

לפני כמה ימים שלחתי את הגוזל לקנות בקבוק משקה קל וכשחזר, הוא סיפר שכמה ילדים קיללו אותו. הוא נכנס הביתה עצוב. ליבי יצא אליו. הוא שאל למה הם קיללו אותו. לא ידעתי מה לומר לו. ליבי יצא אליו שוב. רק שאלתי מה הוא עשה. הוא אמר שלא עשה דבר, רק עלה הביתה. שיבחתי אותו.

לילדים יש הרי את הרדאר הזה. הם רואים וקולטים את כל מי ששונה מהם, ולו במעט. הגוזל שלי הוא ילד יפה תואר והשונות שלו לא ניכרת במראהו. אז מה. לילדים יש את היכולת הזו, חיישנים בלתי נראים לאתר את השונות הזו ולעוט עליה כעיטים. גם למבוגרים כמובן.

אני לא בטוחה שהוא הבין למה שיבחתי אותו למרות שהסברתי לו. מבחינתי הוא עשה לגמרי את הדבר הנכון. לא איכפת לי שאולי הוא עשה חישוב סיכונים, שראה שהוא אחד והם רבים ולכן החליט להתעלם. אם היה מקלל אותם בחזרה הדבר היה עלול להיגרר במהירות למכות ולאלימות. וזה משהו שאני מנסה ללמד אותו להימנע ממנו ככל האפשר. יש לנו כל כך הרבה מזה ממילא במחוזותינו. קוראים על זה כל יום בעיתון ובאינטרנט ושומעים בחדשות.

ביום השני של החופשה בצימר הרגשתי שהמשועמם שלי זקוק לקצת זמן איכות עם אמא שלו. נטלנו את כלבתנו האהובה, נסענו לפארק באשדוד ומשם התרחקנו מעט לכיוון שפת הים, מה שהתברר כטעות מרה.

הילד, כמו כמעט כל ילד שרואה ים, הפשיל את מכנסיו מעל הברכיים ונכנס לטבול רגליים, אבל משהו השתבש שם ותוך 3 שניות בדיוק, הוא החל לצרוח ששורף לו ויצא החוצה בריצה. או, כל החוף שמע טוב מאוד ששורף לו.

ואני, כמו כל אמא שהילד שלה במצוקה, הפכתי למקגייוור ומחצי בקבוק מים, חבילת טישו, חולצה וכמה סוכריות מנטה מאחד הפוסטים הקודמים על ניסוי מדעי שנותרו לי בתיק, הקמתי מיד מרפאת שדה סופר משוכללת, או מוטב לומר מרפאת חוף, והענקתי לו טיפול עזרה ראשונה. כל זאת תוך שאני מחייכת בחינניות והכרת תודה מעושה לכל מאן דהו שעובר ומציע את אהדתו/טיפו.

טוב שלא עלה על דעתי באותו רגע שהצריבה יכלה להיגרם גם ממדוזה – בכל זאת אפריל – כי באמת שאין לי מושג אם הייתי יכולה להעניק לו על החוף את הטיפול שהוענק למוניקה מ- "חברים" כשהיא נצרבה על ידי מדוזה. גם למאמא מקגייוור, עם כל הכבוד, יש קווים אדומים.

בדרכנו חזרה לפארק חווינו גם השתטחויות וזחילות בלתי נלאות על החול, הכרזות מלוות בפאתוס ואפקטים קוליים נמרצים שהוא פשוט לא יכול להמשיך, וכמובן המשפט האהוב מכל: למה דווקא לי זה קורה? אחר כך שיפרנו עמדות, החלפנו את הטישו בחולצה שלו להקלת השפשוף וההליכה וכך התנהלנו – כשהוא נשען עלי מצד אחד, הכלבה מושכת בחדווה מהצד השני (אני בכלל לא זוכרת שלמקגייוור היה כלב) ואני מזיעה לי בנחת בתווך וחושבת לעצמי שבקצב הזה לרכב – הממוקם בקצה השני של הפארק – לא נגיע, לפחות לא בקרוב, וייתכן שנצטרך לשכור צימר נוסף, ממש כאן על החוף.

5 דקות לאחר מכן – כשהייאוש ממש לא נעשה יותר נוח – החל הגוזל לנתר ולקפץ באושר תוך שהוא מכריז שזהו, הכול עבר, הוא מעולם לא הרגיש טוב יותר, ויאללה קדימה, למה אני כל כך מתעכבת, ובכלל, הכול היה לגמרי שווה כי הצריבה גרמה לו להבין שהחיים שלו נהדרים ונפלאים.