Words I Could Not Say

השעון איננו מטעה – עוד יום חסר תקווה נולד בין שתי נשימות מאופקות. מחוג השניות ממציא מחדש בדמיוני את התקליט מן הערב הקודם, שחוק מזיכרונות, אשר ספג לתוכו את בדידותן של מנגינותיי. אני מסיטה את הוילון ומביטה כלפי פנים, אל המרכז, אל החלל הריק בו מנשבות רוחות של תמימות. אני תוהה כמה עמודים ריקים אשאיר בטרם אחוש במגעך על פרק ידי. לנגד עיניי עולה הסיפור הקצר ביותר בספרייתי, זה המדמם בקצותיהם של הרגעים, אשר נחטפו מן הנפשות התועות. אני עוצמת את עיניי ומאפשרת למבטי לדהור אל מעבר לגשרים הרעועים, ללטף ברוך את המים העכורים הצדים את השתקפותי ולהטות בהצלחה את הפעלים המקרבים בינינו, המפגשים בינינו לבסוף. אני צופה בנו שטים לאורך נהר זרוע כוכבים על סירות מנייר עיתונים מקומט, מדברים ושותקים לסירוגין, מילותינו שזורות בדוגמת שתי וערב נאה במיוחד. אני פוקחת את עיניי וכל המילים מתערבבות בספל הקפה, עד להפיכתן לנוזל אחיד ומריר, מר מספיק בכדי לסדוק את הגנותיי. ספר עב-קרס פתוח מונח לפניי, עמודיו ממוספרים במספרים ראשוניים בלבד, ונדמה לי כי הסיפור אינו מפסיק להתארך.  

17.04.2017

את מפזרת את צעקותייך בכל פינות הדירה; את רובן בסלון על השטיח שצבעו דהה. ודלת חדרי לא יודעת להסתיר את הקולות, לא יודעת להחליש את עוצמת הצליל, לא יודעת להקהות את החושים. כל ציוץ מוצא לו הזדמנות לפרוץ דרכה: החרדות, היבבות, הכאב, הצחוק, הנפילות... אפילו החיוך המבויש מצליח לחצות את הגבול שבין עקבות צעקותייך לבין עולמי. זה מוזר כמה הצעקות הללו חדות, ממש כמו תער. וכשאני חושבת על זה, זה כבר לא אמור להיות ככה. אני בת 24 ואני ממשיכה לאפשר לקולך לחרוט בתוכי, לקרוע את השקט והאיזון שלעתים אני מצליחה לברוא בין הוורידים... והצעקות שלך משאירות ריח שרוף. אבד לי החשק ליהנות מניחוח הגשם, מטעם ארוחת הצהריים של יום שישי, אפילו מנגינת המילים הנשפכות על הדף לא מצליחה להרגיע אותי. אני מתכווצת לתוכי, סוגרת מנעולים, חוסמת שבילים. רק אל תצעקי. בבקשה, הפסיקי לצעוק. אני מבינה שקולך הטבעי הינו רם משלי; אני אף מבינה כי הינך פקעת עצבים מלאה בדאגות ובחששות לגבייך ולגבי היצורים סביבך; באמת שאני מבינה, הבנה עמוקה כזו, שבאה מן הלב. אני יודעת שכוונותיך טובות והינך מנסה להשליט סדר בתוך התוהו ובוהו שמצבים חדשים יוצרים בין קירות עתיקים. אבל הסדר שלך מוליד כאוס. כאוס הגואה בתוכי כמו אוקיינוס בשעת סערה. אולי המילים יובילו אליי גם גלים אחרים, שלווים ורגועים, גלים של מנגינה שקטה שנקלטת רק באמצעות עיניים עצומות ולב המאזין בדריכות. גם היום אני מתכסה במילים ושומרת מכל משמר על זכותי לחבק את המילים בחזקה. 

שבת שלום.

הערב שום דבר לא מונע ממני לנסות לצעוד בין תעלולי הכתיבה. שוב. לכן בחרתי בפינה הקטנה הזו על מנת להחזיר לעצמי את הכתיבה או להחזיר את עצמי למילים. לשם אני באמת שייכת. לשם כולנו כנראה שייכים במידה זו או אחרת. לתקשורת בין ותוך אישית. אבל מה קורה כאשר היכולת לבטא דברים מתפוגגת בין השניות החולפות, הקול הולך לאיבוד בין קולות רמים יותר והמחשבות מתפזרות על פני פיסת שמים דמיונית ורחבה מדי? אז מגיעות השתיקות המביכות, המנוכרות, המוזרות, המתבודדות, הקרות והדוקרות. הדממות הלוחשות. הדממות הצועקות. הדממות הכתובות. אני בוחרת לכתוב כשאיני מצליחה למצוא את קולי בעולם המוכר לי. לפעמים אני כותבת כדי לזכור ולהזכיר. לפעמים אני כותבת כדי לשכוח. לפעמים אני כותבת במטרה לנסות ללכד את כל החלקים שבי ולהגיע לכדי תחושת אינטגרציה פנימית. ולפעמים אני מפרקת את עצמי לאותיות מתוך רצון לרפא ולהחלים בתוך הפירוד המטאפורי. 

שלום.