Words I Could Not Say

גשם, טיפות של אי-יכולת בין רעשים מאכזבים. אני קופאת במקומי כשמרקדת אל תודעתי ההבנה כי כל זכר לצבע נעלם כליל והנכונות לחבר בין שתי מחשבות וליצור מטרה איננה עוד. מחשבותיי אינן מתחרזות עם המציאות ובתוך התנועה המתמדת, הנצפית מבעד לזוג עיניים ריקות, נרקם מחדש כל אשר מעולם לא התרחש. אני משווה את התחושה הזו לציפייה להיות עדה לחיבוק בין שני קווים מקבילים, כהזדמנות לביטוי עצמתי של אומנות השלווה. פרספקטיבה וטשטושה בעקבות הדהודן של המילים: "לא משנה לי". אתה מצחקק לאור מחווה פסיבית-אגרסיבית פתטית זו. סופיותן של חוויות מעולם לא היתה מוחשית יותר עבורי, מאשר ברגעים אלו. 

גשם אפתי של אותיות מנומנמות מרעיד את האיזון השקט, שבין הדיו השחורה לשרבוטים המבולבלים.

פעימות הלב הנמרצות לא מאחרות להצטרף לתזמורת.

הלילה ישטפו ביסודיות הספלים המלאים בתוצריו הכאוטיים של הדמיון ויותירו שלוליות על האספלט. 

עשרות העמודים, אשר התאפיינו במשמעת נדירה, יתפזרו בין השלוליות.

בתוך מי האדישות, יישארו שירים כאיים של מקצב מבודד, העטוף בשכבות של דפים רטובים ופגומים. 

הלילה, מטריות שבורות יערסלו את כל הפרדוקסים. 

ורק אתה, בראש חשוף ומורכן, תמדוד את רחובות העיר המעורערת בצעדיך המהוססים, והדממה הביישנית תעקוב אחריך כמו צל בכל אשר תלך.