השעון איננו מטעה – עוד יום חסר תקווה נולד בין שתי נשימות מאופקות. מחוג השניות ממציא מחדש בדמיוני את התקליט מן הערב הקודם, שחוק מזיכרונות, אשר ספג לתוכו את בדידותן של מנגינותיי. אני מסיטה את הוילון ומביטה כלפי פנים, אל המרכז, אל החלל הריק בו מנשבות רוחות של תמימות. אני תוהה כמה עמודים ריקים אשאיר בטרם אחוש במגעך על פרק ידי. לנגד עיניי עולה הסיפור הקצר ביותר בספרייתי, זה המדמם בקצותיהם של הרגעים, אשר נחטפו מן הנפשות התועות. אני עוצמת את עיניי ומאפשרת למבטי לדהור אל מעבר לגשרים הרעועים, ללטף ברוך את המים העכורים הצדים את השתקפותי ולהטות בהצלחה את הפעלים המקרבים בינינו, המפגשים בינינו לבסוף. אני צופה בנו שטים לאורך נהר זרוע כוכבים על סירות מנייר עיתונים מקומט, מדברים ושותקים לסירוגין, מילותינו שזורות בדוגמת שתי וערב נאה במיוחד. אני פוקחת את עיניי וכל המילים מתערבבות בספל הקפה, עד להפיכתן לנוזל אחיד ומריר, מר מספיק בכדי לסדוק את הגנותיי. ספר עב-קרס פתוח מונח לפניי, עמודיו ממוספרים במספרים ראשוניים בלבד, ונדמה לי כי הסיפור אינו מפסיק להתארך.
17.04.2017
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
