Words I Could Not Say

גשם אפתי של אותיות מנומנמות מרעיד את האיזון השקט, שבין הדיו השחורה לשרבוטים המבולבלים.

פעימות הלב הנמרצות לא מאחרות להצטרף לתזמורת.

הלילה ישטפו ביסודיות הספלים המלאים בתוצריו הכאוטיים של הדמיון ויותירו שלוליות על האספלט. 

עשרות העמודים, אשר התאפיינו במשמעת נדירה, יתפזרו בין השלוליות.

בתוך מי האדישות, יישארו שירים כאיים של מקצב מבודד, העטוף בשכבות של דפים רטובים ופגומים. 

הלילה, מטריות שבורות יערסלו את כל הפרדוקסים. 

ורק אתה, בראש חשוף ומורכן, תמדוד את רחובות העיר המעורערת בצעדיך המהוססים, והדממה הביישנית תעקוב אחריך כמו צל בכל אשר תלך. 

היום הייתי עדה לעוצמת המגע בין שתי ידיים אנושיות, לחוויית השיתוף בין שני עולמות זעירים. עור עם עור, אצבעות המוצאות את מעונן על ידו של השני. הרכות שבה אדם אחד מחפש את נפשו של אדם אחר בתוך תערובת של כאבים וזיכרונות המשתקפים בתווי הפנים. המבט הנוכח, המבין ללבו של האחר ומשתדל לנחם אותו בעת ייסוריו ולהושיט לו מזמנו.

המילים הנאמרות מתורגמות מידית לתנועה, להתנסות, לקשב. יש מקום רק להקשבה שמקורה במצולותיו של הפרט; יש מקום רק לקול המחפש כף יד פתוחה להישפך לתוכה. יד אחת עוטפת יד אחרת בשמיכת תלאים ותקוות רקומות בקצותיה. שני שותפים, שני סיפורים, שני וידויים בתוך הסיטואציה האינטימית ביותר, אשר יוצר המגע האנושי כשיד אחת משתלבת בריקוד המהוסס של יד אחרת. 

לפעמים השכחה הינה מניפה של צבעים וניחוח של כנות לה. אך הלילה לא אתאמץ לשכוח, לא אטהר את הרגעים ממגעם המחשמל של שני זרים, אשר סיפוריהם נכרכו בכריכה אחת. לא אמחק מפניי חיוכים, הכושלים תחת עול המבט המתחמק ולא אמחה את הדמעות, אשר איימו לשטוף עשרות זריחות חיוורות מלחיי. הלילה לא אנסה להסתיר את בלבול התווים בקולי מאחורי השתיקות הרמות. לא אחפש בין זרועות אחרות את מה שלא הצלחתי להחזיק בידיי הרועדות. לא אנסה למחות נגד כל האמיתות המנוגדות, אשר הצבת בינינו כגשר. הלילה לא אשמיט את החלקים בנו, המתייחסים לבלתי-אפשרי, שאנו נושאים בקרבנו ומפזרים בין הצעדים בחול. הלילה אנסה להיזכר ברסיסים של חלומות, אשר הצטברו בתחתית ערמה של דפים מקומטים שחיבקת, כשבחרת לא לשוב.