עכשיו אני מהאלה ש-"אמא שלו שונאת אותי". בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי! תמיד ההורים של החבר, ובכללי, כל ההורים שאני מכירה (במשפחה, של החברות או שכנים) אהבו אותי. תמיד אמרו לבנים שלהם: "היא ילדה טובה - תשמור עליה!" / לבנות שלהם: "היא כמו בת בשבילי" / לאמא שלי: "בואי נתחלף בילדים". ופתאום היא באה, בלי התראה מוקדמת, כמו בסרטים, ומחליטה שאני לא באה לה בטוב אחרי שנה. מציקה לה העובדה שאני בבית שלה אפילו כשהיא לא נמצאת, כואב לה לראות את מברשות השיניים שלי מתחלפות מדי פעם, והנעליים שלי ליד הכניסה לבית מציקות לה. מה שפוצץ אותה זה ה-"בוקר טוב" היבש והלא-מנומס שאמרתי לה באותו היום, או במילים שלי - בוקר-קמתי-לפני-2-דק'-ואין-לי-זמן-לצחצח-שיניים-אפילו-טוב. בכל מקרה, היא מוסרת שזה בסדר אם אני אשאר מדי פעם, זה נסבל, אבל לא לאורך זמן! גאד פורביד שבוע ברצף. אבל היא מאוד מחוברת אלי ושמחה שטוב לבן שלה איתי!
אז באמת שנפגעתי ממש. במיוחד שהיא לקחה אותו לשיחה במרפסת כשאני אצלו בחדר, שוכבת 30 דק' במיטה ולא מבינה מה הולך שם, וניסתה לשטוף לו את המוח מה כ"כ לא בסדר בזה ש-"היא ממש עברה לגור פה!", והוא, בשיא התמימות הסביר לה שפשוט כיף לו לקום איתי בבוקר. שלא לדבר על העובדה שהוא בייסיקלי משלם לה שכ"ד וזה בכלל לא פקטור משמעותי בשיחה שלהם...
אז הוא נכנס לחדר והתחיל להתלבש, הבנתי שגם אני צריכה. ושאר הריב/דיון/שיחה/ייבובים עדיין טרי לי וכואב, אז אעדיף לכתוב כאן שהוא בגדר היסטוריה. לא ראיתי אותו יומיים וחצי (שזה מלא, אצלנו, בתקופה האחרונה לפחות) ומזג האוויר הסגרירי ממש גורם לי עצבות עמוקה כזאת, כאילו נהרס לי איזשהו קסם במערכת יחסים שטופת שמש. עכשיו הגשם שוטף אותה ואני מרגישה כמו אוטו מלוכלך שהגשם רק גורם לו למראה בוצי ולא באמת מסיר את החול מהחלון הקדמי. הראיה עדין מטושטשת.
אני לא מבינה איך אני צפויה להתנהג בעתיד הקרוב והאמת שהייתי ממש קרובה לסיים הכל. זה גבל בלימיט הזה שבו אני נפגעת והופכת להיות אדישה שלא שמה זין על כלום.
באמת לא בא לי שזה יגמר. הלוואי שזה ישאר אבל יעבור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
