הקטע הבא נכתב אתמול :)
22.3.2024- תאריך סמלי.
עוד מעט תחלוף שנה,
שנה מאז שנפרדתי מהבחור ההוא.
באותו זמן, חשבתי שהוא כבר ממזמן ייצא לי מהראש אבל אתמול הבנתי משהו אחר.
כמו תמיד, כל אחת זוכרת את הראשונים שלה, אם זה בנשיקה, באני אוהב.ת אותך, באיבוד הבתולין, בשבילי, הוא היה הראשון שסיפרתי לו והוא גם היה האחרון שניסיתי לפתח איתו מערכת יחסים.
והאמת שזה פחות עליו, אלא יותר על מה שמסביב.
הוא פשוט היה האחרון בתקופה שלא תחזור.
זו הייתה תקופה אחרת, תקופה שבה חשבתי שאני מסוגלת לצאת שוב עם בחורים, שהייתי אופטימית, זמן שבו חשבתי שההרפס לא מגדיר אותי ושאולי יש סיכוי שזה יהפוך למשהו שולי בחיים.
אז בעצם הפרידה ממנו מסמלת לי גם את ההיפרדות שלי מה״אני״ של פעם, ואולי זה גם הדבר שמכאיב לי עד היום.
הפרידה ממנו הייתה כניעה לנגיף המפגר הזה שמצליח להשתלט לי על כל דבר בחיים.
אני מתגעגעת ל״אני״ של לפני.
ה״אני״ הזו שמנסה לצאת לחופשי, מתנסה בהכל מחדש-
מתנסה בלאהוב, בין אם את עצמי או אדם אחר,
מתנסה שוב בזרימה קלילה,
מתנסה בלחוות ולהרגיש את הרגע.
ותחושת ההחמצה היא כל כך גדולה, כי אפילו לא הספקתי לטעום מהחופש הזה.
אז איך זה להיות נשאית הרפס גניטלי?
זה לפחד,
לפחד להדביק
לפחד לסמוך
לפחד להיקשר
זה לפחד להישאר לבד.
זה לפחד מהסטיגמות שיש למחלות מין.
זה לשתף את החברים והחברות ואז לחוות מבט מרחם יחד עם שתיקה.
זה להבין ולקבל שאנשים מסביבך לא מבינים אותך.
זה להיכנס לקבוצות תמיכה ולראות שכולם באותו מצב עצוב כמוך.
זה להיות אופטימית, לצאת לדייט, להרגיש בשמיים ואז להיזכר שהאהבה כלפייך היא זמנית ושעוד מעט כל החוויה הזו תהיה פשוט אכזבה גדולה לשני הצדדים.
זה לקבל את זה שאין לך יותר שליטה ובחירה עם מי תהיי.
זה לכעוס על הבחור שהדביק אותך ולא נתן לך את זכות הבחירה.
זה לדעת שאם היית בצד השני, כניראה גם את לא היית לוקחת את הסיכון.
להיות נשאית הרפס גניטלי זה פשוט להרגיש התקדמות עם עצמך ואחרי יום, לחזור כמה צעדים אחורה.
זה תמיד להתנדנד בין מצב של השלמה לבין בכי על כך שהחיים לא הוגנים.
אז איך אפשר שלא להתעוור מזה?
איך אני יכולה לא לתת לזה להגדיר אותי?
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
