שוב אני מרגישה חרא. וזה החרא הזה שאני משלה את עצמי שהצלחתי לקום ממנו. ואחרי כמה שעות נופלת שוב. 

כי הרי לפני שבועיים באמת הייתי נופלת וקמה. והפעם זה רק האשליה. 

אני לא מפסיקה לטחון אוכל. כזה שבכלל לא מגיע מרעב. ואני כל הזמן עייפה ורוצה לישון. השינת לילה איומה ולא מספקת. והכל פשוט שוב בגל של מחשבות נוראי. אני מכירה טוב את התחושות האלו. הייתי בהם מיליון פעם בערך. 

הכל פשוט מרגיש חרא. כבר שלושה שבעות לא הייתי אצל הפסיכולוג. משכנעת את עצמי שצריך ללכת, ואז אחרי כמה שעות מרגישה טוב יותר ושלא צריך. 

גם עכשיו אחרי שאני אכתוב את זה אני בטח ארגיש טיפה יותר טוב. 

אני מרגישה רע. רע מלווה בהמון אפאטיות. וההתמוטטות עצבים בטח קרובה ואז אני כן אדבר עליה. כי כרגע אני עוד יכולה לשמור על שקט. אני כלכך שונאת את זה שאני מסוגלת לנשוך שפתיים. ולשתוק. ולחכות. ולהיות סבלנית. וכוסאמק. 

אה כן, גם אין לי כסף לפסיכולוג. יאיי. שנה שעברה זה היה עולה לי 120, ועכשיו זה 300 כי הוא הפסיק לעבוד עם המכללה. וזה גם בתל אביב. 

בחודשים האחרונים כל הזמן הייתי נופלת אבל מרגישה שיש לי במה להיאחז כדי לקום. ועכשיו דברים ריסקו אותי ואני סתם באשליה שיש לי במה להחזיק. ואין. וזה סתם לספר את זה לעצמי שקצת מקל. אבל אז חוזר. 

והכל חרא.

ואני מרגישה כזאת חולת נפש. סעמק. 

ואני לא אומרת. אני עדיין לא מרשה לעצמי להגיד. מה יש בסביבת לימודים הזו שגורמת לי להיות כזאת?! מה לעזאזל?!?