הדבר שהכי צריך במשברים נפשיים זה סבלנות. 

ההבנה שזה הצעדים הכי קטנים בעולם. והרבה עצירות, והרבה צעדים לאחורה גם.

שאין לך כוח כבר לחכות ללהרגיש טוב. שאתה רוצה שזה יקרה כבר ודי. 

וזה כלכך מתיש להרגיש טוב לכמה שעות\ימים ואז שוב לחזור לשגרת ההשרדות. 

להרגיש קצת הקלה בחרדות ואז שוב לחזור לחיות במצב חירום: הסתכלות לחרדות בעיניים. ונשימה שלהן.

בא לך כבר להיות אחרי זה. לעלות על הגל. לחיות כבר. להיות שלם. 

זה מתיש נורא לצאת מדיכאון. מתיש נורא.

זה פאזל של 200,000,000,000 חלקים. וכל כמה זמן בונים חלק אחר. מתישהו זה כבר יהיה יציב אני יודעת. 

אבל בא לי עכשיו. נמאס לי לחכות. להיות סבלנית. להיות מאופקת. להתעסק במשברים קטנטנים. להתעסק בפגיעות קטנטנות. בא לי כבר להיות חזקה, להיות יודעת, ללכת בביטחון, להשלים את הסיפור שלי ולצאת לעולם. לבנות יציבות רגשית ובעולם בכלל. להיות כבר עם מוסרי השכל ותובנות על המשברים. ודי. די עם הדרך. היא ארוכה כלכך. רוצה לבנות כבר את עצמי. לחיות את עצמי כבר.

ולא, אין תרופת קסם. בניגוד לכל שבריר בעולם המודרני שלנו שמוצא דרך להאיץ הכל וגורם לנו להימנע מתהליכים.

אתה תמצא את עצמך כשתמצא את עצמך, כשכל השבירות יתאחו וכל הפתרונות יופיעו ותמצא את הדרך לחיות את עצמך. ועד שזה ייקרה אתה תהיה בחרדות. על הכל. ותשמע פופ כי אתה לא מסוגל להתחבר למוזיקה אמיתית. 

אני מתגעגעת ללאהוב מוזיקה. היא תמיד הייתה חלק כלכך משמעותי אצלי. והיא כבר לא שנתיים שלמות.

עריכה:

חח אז קלטתי את המספר תגובות שפתאום עלה ואמרתי בצחוק לגמרי "מה אני במומלצים או משהו?" ואז התברר לי שכן. מגניב לגמרי. תודה וזה