אני סתם חיה באשליה שיש מעולה איפשהו. מתישהו. רק צריך להגיע. ואני בסטרס לפני כל דבר כי הכל זה מדהים ואמור להדהים. וזה לא. ואין דבר כזה בכלל. והחיים לא וואו בכלל. ואין אופוריה. יש רק באמת לנסות להנות ממה שיש כי זה הדבר היחיד שיש וזה הדבר היחיד שאפשר לעשות. ואין שום סיבה לחוסר ביטחון כי אין משהו גדול אפעם, הכל די קל. יותר מדי ציפייה יש לי בראש. יותר מדי תקווה. אין את הביג בום שיהפוך הכל למדהייםםם. אין מדהים. 

בגלל זה הדור שלנו מכור לסמים. והילדים הטובים שביניהם, לא המפורקים. כי יש לנו אשלייה, מישהו הבטיח לנו שיש דבר כזה מדהים. ואנחנו תמיד בדיכאון שאנחנו לא מרגישים את זה ולא מצליחים להגיע לזה. 

לא ממש אכפת לי כמה טינאייג'ר זה. אני עובדת עם ילדים ואני נראת כמו ילדה אז אני תמיד אהיה יותר בוגרת מהסביבה שלי וממה שמצפים אליו. וזה מספיק. 

וזין על מה שאנשים אחרים חושבים עליי. זה הרי לעולם לא יגיע למשהו טוב אז למה אני בכלל בלחץ. ובדאגות. יש סביר. אין ואוו. אז די להנדס את ההתנהגות שלי, זה לא יקרה. מה זה משנה אני אעשה מה שנחמד לי ומרגש אותי קצת כי גם ככה אין "שלם" ומעולה ואין נכון וטוב וכל השטויות האלה. אין. לא. יש רק את זה, הריגושים הרגעיים האלה, האתגרים הקטנים, הקיומים הקטנים. אני פרפקציוניסטית אלוהים יודע למה. אבל בכלל אין דבר כזה. אי אפשר להגיע לזה. זה כמו להגיע לשמיים, לקשת בענן. זה סתם אשלייה. אשלייה שגורמת לי להרגיש שהכל מסביבי כזה מעפן כי בטוח יש יותר. והתעסקות מוגזמת בכל מה שקיים כי הנה הדבר שיביא אותי לאושר. ומה התוצאה? חרדות וחרא וחוסר יכולת להתקיים ולישון שקט. 

אין אז אין. די. לאדעת נאכל את מה שיש וננסה לעשות שטויות מזה. נגמר. 

מצפים מצפים מצפים כאילו אפשר להגיע לזה, זה הכל רק הצגה גם של אנשים אחרים. זה שטויות. הדבר היחיד שנותר לעשות הוא להנות מהסבל הזה, מהסבל של הריק, של החוסר סיפוק. מהתסכול של הסבל.