שוב אני מרגישה חרא. וזה החרא הזה שאני משלה את עצמי שהצלחתי לקום ממנו. ואחרי כמה שעות נופלת שוב. 

כי הרי לפני שבועיים באמת הייתי נופלת וקמה. והפעם זה רק האשליה. 

אני לא מפסיקה לטחון אוכל. כזה שבכלל לא מגיע מרעב. ואני כל הזמן עייפה ורוצה לישון. השינת לילה איומה ולא מספקת. והכל פשוט שוב בגל של מחשבות נוראי. אני מכירה טוב את התחושות האלו. הייתי בהם מיליון פעם בערך. 

הכל פשוט מרגיש חרא. כבר שלושה שבעות לא הייתי אצל הפסיכולוג. משכנעת את עצמי שצריך ללכת, ואז אחרי כמה שעות מרגישה טוב יותר ושלא צריך. 

גם עכשיו אחרי שאני אכתוב את זה אני בטח ארגיש טיפה יותר טוב. 

אני מרגישה רע. רע מלווה בהמון אפאטיות. וההתמוטטות עצבים בטח קרובה ואז אני כן אדבר עליה. כי כרגע אני עוד יכולה לשמור על שקט. אני כלכך שונאת את זה שאני מסוגלת לנשוך שפתיים. ולשתוק. ולחכות. ולהיות סבלנית. וכוסאמק. 

אה כן, גם אין לי כסף לפסיכולוג. יאיי. שנה שעברה זה היה עולה לי 120, ועכשיו זה 300 כי הוא הפסיק לעבוד עם המכללה. וזה גם בתל אביב. 

בחודשים האחרונים כל הזמן הייתי נופלת אבל מרגישה שיש לי במה להיאחז כדי לקום. ועכשיו דברים ריסקו אותי ואני סתם באשליה שיש לי במה להחזיק. ואין. וזה סתם לספר את זה לעצמי שקצת מקל. אבל אז חוזר. 

והכל חרא.

ואני מרגישה כזאת חולת נפש. סעמק. 

ואני לא אומרת. אני עדיין לא מרשה לעצמי להגיד. מה יש בסביבת לימודים הזו שגורמת לי להיות כזאת?! מה לעזאזל?!?

זה רק החוסר ביטחון הזה שתדעו. שתבינו. שאני אבין אולי

אם רציתי משהו ולא פנו לשאול אותי אם אני רוצה אותו אני אצטרך בכוחות עצמי לזעזע את המערכת ולהגיד את זה. 

ולפעמים זה מרגיש מיליון צעדים עד ללהגיד את זה. אז אני פשוט אשב בשקט ואסבול את זה. ומתישהו אקבל שזה מגיע לי? כל הרע הזה.

זה רק החוסר ביטחון הזה. 

וכשאני מתגברת עליו זה אחלה לגמרי. אבל זה קורה רק בתקופות של אומץ. של סביבה או דברים שמפריכים בי ביטחון. שנהפך לאומץ. זה כמו דלק שצריך למלא בי. חוסר ביטחון מקולל. אתה המקור לכל הצרות שלי. 

אסור לי להגיד את הדעות שלי. למה זה? למה זה? מי גרם לזה ואיך מפסיקים את זה?

גם לי מותר לעשות רעש גאדמאט. די עם הילדה הטובה הזו. 

זה תסמונת של ילדים מוכים לא? להיות הילד הטוב רק שלא ירימו את היד או את הקול. לא לעשות בלאגן, לא לצאת נגד הקביעות של האנשים מולך, להקשיב להנהן לקבל רק לא לצאת נגד ולהראות נוכחות כי אז מה יקרה? יקרה רע כנראה. 

גם לצפות בבריונות ואלימות זה מספיק. 

וזה לא שמשהו ספציפי בך לא בסדר. אתה תשייך את זה למה שאתה רוצה. אתה פה הוא הלא בסדר. לא משנה מה תגיד. 

'רק שיראו אותך. הלוואי שישימו לב אליך. שישאלו אותך ויתייחסו. שיקשיבו. גם לך יש מה להגיד. אז מה אם אתה לא רועש. בבקשה שייתנו לך הזדמנות לדבר'

ולפעמים, לפעמים גם את יכולה להיות רעה, וכועסת, ומזלזלת באנשים, והנה יש לך כוח כמו שיש להם. וכן זה מרגיש טוב לשם שינוי לא להיות הסחבה בעולם. ומתישהו את רק מחפשת את הרגעים האלה שיאתגרו את הביטחון שלך, שתראי שגם את יכולה! הנה! גם אני זבל וגם אני יודעת לצעוק ולשנוא אתכם! את כולם את יודעת לשנוא! וכל רגע של חולשה מצד אנשים מתמלא בבוז מצידך "מה אתה אפס? תעשה משהו! מה אתה בוכה?!" 

אז שנאתי את מי ששנא אותי. ושנאתי גם את מי שלא. ושנאתי את הכל והייתי 'חזקה נורא'. ומה יצא לי מזה? ש-ו-ם ד-ב-ר של שומדבר. יצא שהייתי פוגשת את החוסר ביטחון הזה ורועדת לו מול הפנים ומתחננת שיפסיק. שאני לא אבקש למות. שאני לא אראה בזה נחמה. ופיתרון. כי להודות בחולשה זה כלכך קשה. כי צריך לדבר. וצריך לעשות. וצריך לזעזע את המערכת!!!! 

הם התבגרו על פוסט טראומה ממלחמות. אנחנו התבגרו לתוך חוסר ביטחון בגלל הפחד מהם.

צה"ל לא אשם. זאת אומרת הוא לא זה שצרב אותי בפעם הראשונה, הוא פשוט החייה את הצלקת שנשארה אחרי שכבר למדתי לחיות מולה. או לפחות חשבתי שלמדתי לחיות מולה. 

אני לא אשמה בחוסר ביטחון שלי. הוא גם אוטיזם, מאניה דיפרסיה, וכל הפרעת אישיות אחרת. צריך ללמוד להכיר בו. ולהתמודד מולו. ולהבין שבתקיפה את התוקפים שומדבר לא ייפתר. ברגישות, בסבלנות, בהבנה ובהשתקמות. לא במלחמה. 

כואבת לי הבטן נורא (ולא אני לא בתקופת הנשים)

ועבודה מרגישה כמו משימה כלכך קשה בשבילי. כל עבודה. כל דבר ופשוט נמאס לי מזה. כולם יכולים רק אני לא. אני תמיד מרגישה שאני לא יודעת ולא מנוסה ובכלל לא אמורה להיות שם. כזאת לא טובה בעבודה. 

וחוץ מזה אני מרגישה חרא ממש. הכל לא בסדר. 

נשבר הזין מהרגישות הזו 

נתקשר לפסיכולוג? נראלי שכדאי 

אוףףףףף!

פעם הייתה תחושה ש"אז מה כבר יקרה אם רע? אז יהיה רע."

היום כבר יש תשובה אחרת במוח שלי ל"מה קורה כשרע ואין אופציה אחרת." ואני לא אוהבת אותה. מה קורה כשרע? לא להיות שם. מה קורה כשהחיים רעים? לא להיות. יופי טופי. 

נשבר הזין שלהתמודד זה כבר לא אופצייה באישיות שלי 

תודה צה"ל