מה ההפך משמחה? מאושר? זה לא עצבות. זה לא געגועים. זה לא כאב. 

זה אדישות. זה ייאוש. זה ריק. זה חוסר אנרגיה. זה כלום. 

מה ההפך מחיים? חוסר חיים. 

שמחה ועצב זו אותה רמת אנרגיה. משניהם בונים משהו. את שניהם מרגישים. באדישות אין כלום. רק מוות פנימי שקט נורא.

אני אתן הערכה גסה ואגיד שאני במצב מעפן כבר שלוש שנים בגלל המכללה בה אני לומדת. 

יש משהו נורא מת במכללה שלי. אנשים שרצו להגיע גבוה יותר אבל לא התקבלו. או אנשים שמראש שאפו למשהו בינוני והאנרגיה הטבעית שלהם היא כזו, מעפנה. יבשה. בינונית מינוס. יש משהו נורא מת במכללה שלי. אנשים לא באו לפה כדי ללמוד ולהתפתח כי הם מלאי תשוקה ללימודים, הם באו להוציא תואר כי השוק מבקש. זה גם נסיעה ארוכה ומעייפת בלי הרבה מגורי סטודנטים. המחלקה והנהלים שלנו מזלזלים בנו בטירוף, הסגל ברובו די עייף, המרצים ברובם לא באים לחנך או ללמד או להבעיר בנו תשוקה למקצוע, באים להעביר שיעור ולא אכפת להם מה נעשה במהלכו, הם גם דואגים לזרוק הערת אגב שאם אנחנו רוצים להצליח במקצוע אז צריך תואר שני ונורא נורא קשה להתקבל אליו וכנראה שאנחנו גם לא נצליח ושם נגמר הדיון. רמת מוטבציה ועידוד ששואפת למינוס 1. ולא אכפת להם מהציונים שלנו ולאף אחד לא אכפת מכלום. כביכול מאפשרים לנו לעשות מה שנרצה, אבל אנחנו כמו ילדים של הורים שלא אכפת כלכך, כאלו להם שזורקים עליהם כסף ולך תאכל משהו, צמאים לחינוך, להדרכה, לליווי אמיתי, לאנשים שיפריכו בנו חיים, שיעודדו אותנו וידרשו מאיתנו להיות טובים יותר. הציון בסוף הקורס ממש לא מעודד אותנו לזה. רק משביז יותר. לאף אחד אין כוח. כולם מתו כבר בדרך.

אין חיי חברה מעבר לשעות לימודים, יש פה מלא סטודנטים ויש רק פאב אחד די מעפן. אין מקומות עבודה, כולם נורא עייפים מיואשים ורק רוצים ללכת מפה. עכשיו זה לא בצורה שהיא כלכך רעה כי כמה רע זה כבר יכול להיות? זה פשוט לא טוב, זה פשוט סוג ב'. זה פשוט מעפן. ואצלי הרגשת מעפן היא ההרגשה שאני הכי לא מסתדרת איתה. כי זה לא באמת רע ולא באמת טוב. היא הרגשת כלום הכי רעה שיש. 

ואני נואשת לאנשים, לאנרגיה, למשהו ולמישהו שייראה לי קצת חיים, שיביא את ההכי טוב שלו ויתפאר בו כדי שאני יביא את ההכי טוב שלי להתפאר בו. זה מהות כל החינוך. להוציא הכי הרבה שאפשר. לא פשוט לעזוב "טוב נו שיהיה בינוני". זה לעשות את המקסימום. 

אז למה בחרתי את המכללה הזו אם כך? כי זה קרוב לי לבית. וחבל שזה היה השיקול. כי זה כמו להתחתן עם מישהו שזה "נוח" כי לחיות בחיי נוח חסרי תשוקה, בשבילי, הם סוחטים מחיר נורא כבד. 

החרדות שלי לא מגיעות מעצב. או מכאב. הן מגיעות ריק. מרצון להרגיש משהו ולחוות את החוויה בכל העוצמות וההתרגשות ולקבל "אה" חצי כוח. מעפן. אפשר יותר. אני לא יודעת אם זאת העיר שגדלתי בה או המשפחה שלי או מערכת החינוך שהייתה לנו פה, אבל מישהו שם חינך אותנו נורא טוב. המורים שלנו יישבו לנו על הוריד שנהיה משהו. שנשקיע הכי הרבה שאפשר. עודדו אותנו לקבל מאיות. ישבו עלינו חזק חזק בקטע אנושי, אנחנו לא עיר מפוצצת בכסף, אבל מישהו שם הבהיר לנו שיש דבר כזה הון אנושי ולשם אנחנו שואפים. ואנחנו לא פחות טובים מכאלו שיש להם כמה מיליונים ואנחנו גם לא צריכים כמה מיליונים כדי להיות טובים. 

ואני, אני צריכה תשוקה, ועבודה, ועבודה מלאה בתשוקה ושאיפה לטוב ביותר ואמירה שזה הטוב ביותר, לא פלצנות אבל השקעה שאין לה סוף. זה ממלא את הנפש, זה מרפא את הנפש. אני רוצה לחיות בסביבת אנשים מלאי תשוקה וחיים, בעיסוקים מלאי תשוקה, במקומות מלאי תשוקה. לא רוצה חצי כוח. בגלל זה גדלתי בתור ילדה מאושרת ומלאת מוטיבציה וברגע שסיימתי בית-ספר דברים השתבשו. 

הגיע הזמן למצוא את הבית הזה. 

הדבר שהכי צריך במשברים נפשיים זה סבלנות. 

ההבנה שזה הצעדים הכי קטנים בעולם. והרבה עצירות, והרבה צעדים לאחורה גם.

שאין לך כוח כבר לחכות ללהרגיש טוב. שאתה רוצה שזה יקרה כבר ודי. 

וזה כלכך מתיש להרגיש טוב לכמה שעות\ימים ואז שוב לחזור לשגרת ההשרדות. 

להרגיש קצת הקלה בחרדות ואז שוב לחזור לחיות במצב חירום: הסתכלות לחרדות בעיניים. ונשימה שלהן.

בא לך כבר להיות אחרי זה. לעלות על הגל. לחיות כבר. להיות שלם. 

זה מתיש נורא לצאת מדיכאון. מתיש נורא.

זה פאזל של 200,000,000,000 חלקים. וכל כמה זמן בונים חלק אחר. מתישהו זה כבר יהיה יציב אני יודעת. 

אבל בא לי עכשיו. נמאס לי לחכות. להיות סבלנית. להיות מאופקת. להתעסק במשברים קטנטנים. להתעסק בפגיעות קטנטנות. בא לי כבר להיות חזקה, להיות יודעת, ללכת בביטחון, להשלים את הסיפור שלי ולצאת לעולם. לבנות יציבות רגשית ובעולם בכלל. להיות כבר עם מוסרי השכל ותובנות על המשברים. ודי. די עם הדרך. היא ארוכה כלכך. רוצה לבנות כבר את עצמי. לחיות את עצמי כבר.

ולא, אין תרופת קסם. בניגוד לכל שבריר בעולם המודרני שלנו שמוצא דרך להאיץ הכל וגורם לנו להימנע מתהליכים.

אתה תמצא את עצמך כשתמצא את עצמך, כשכל השבירות יתאחו וכל הפתרונות יופיעו ותמצא את הדרך לחיות את עצמך. ועד שזה ייקרה אתה תהיה בחרדות. על הכל. ותשמע פופ כי אתה לא מסוגל להתחבר למוזיקה אמיתית. 

אני מתגעגעת ללאהוב מוזיקה. היא תמיד הייתה חלק כלכך משמעותי אצלי. והיא כבר לא שנתיים שלמות.

עריכה:

חח אז קלטתי את המספר תגובות שפתאום עלה ואמרתי בצחוק לגמרי "מה אני במומלצים או משהו?" ואז התברר לי שכן. מגניב לגמרי. תודה וזה 

הרגשה מגעילה שכמוך, תעברי בבקשה. 

אין לי כבר כוח לשנוא ולהתרחק מאנשים, נמאס לי. 

בא לי להיות חמודה, נמאס לי להיות מגעילה וקשוחה וחזקה וכל השיט הזה. נמאס מהנרקיסיזם הזה. בא לי פשוט לעבוד במשהו שאני אוהבת ולחזור לבית עם אנשים שאני אוהבת וזהו. די למלחמת מי יותר טוב הזו.