אני כותבת את הפוסט הזה עם המון כאב, כרגע

אני לא מצליחה לשחרר את הכעסים שלי

אני מאוד עצבנית וכאובה והרבה מאוד עצובה.

אין לי שום כיוון בחיים,

שום דבר.

אני סובלת מזה מאוד.

אני מקנאת באנשים שיש להם עבודה לקום אליה בבוקר,

אני מקנאת בכל אלה שעסוקים כל הזמן ואין להם זמן לחשוב הרבה.

אני יותר מדי זמן נמצאת במצב הזה,

אנשים שלידי יכולים להתבלבל כי אני יכולה לשדר מצב של הכל בסדר, אבל בפנים עמוק אני סובלת.

אין למי יותר מדי לזעוק,

אומרים לי שדברים יסתדרו

אבל אני כבר לא מאמינה בכלל

יוצא שאני מחפשת חברים בכוח,

אין לי עם מי לדבר במשך היום

אני עצובה שאני נזכרת שפעם היה לי כן את זה

אני לא יודעת איזו משמעות יש לחיים שלי.

יותר מדי עצוב לי,

אני באמת לא יודעת מה לעשות, הכאב גדול מדי,

אני רוצה שגרה,

אני רוצה שיהיה לי בשביל מה לקום בבוקר

ולא רק למטלות של בית

אני רוצה לראות אנשים ולהיות מעורבת.

עוד כמה זמן אסבול ככה??