אי שם ב-2005 הייתי בצבא (מוזמנים לעשות את החישוב...) והתאהבתי. 

פעם ראשונה שהתאהבתי. 

וכל כך רציתי לכתוב על כך, לא יודע למה, כנראה כדי לפרוק.

התכתבתי על כך עם אנשים בצ'ט, נכנסתי לקבוצות, ואיזה מישהו/מישהי המליצו לי לכתוב בפורום, כך אקבל תגובות יותר ממוקדות..

אז נכנסתי לפורום של חיילים/חיילות וואטאבר ופרקתי.

כל כך פחדתי שהיא תדע, תגלה, אבל כתבתי, הכל אנונימי במילא. 

והכרתי שם אנשים נהדרים, וחיכיתי להגיע הביתה אחרי שלושה שבועות רק כדי לגלול אחורה בפורום ולגלות אם הגיבו לי ולכתוב שוב. 

וכתבתי עוד הודעה

ועוד על ההתקדמות עם ההיא. 

ועוד

ההודעות האלה לדעתי עדיין שמורים אי שם בתרבות הפורומים המתה.

עד שמישהי שם אמרה לי שחבל שאני לא מאגד את כל הסיפורים ל... בלוג.

וכך התחיל "איזה באסה, אני מאוהב" בפעם הראשונה. 

זה התחיל בפוסט אחת לשלושה שבועות. 

המשיך בפוסט אחת לשבועיים.

קח לאט לאט עם היציאות הטובות התחילו כמויות של פוסטים. 

ישרא-בלוג היה בשיאו, וכך גם אני. היה כיף.

זה המשיך איתי כשעזבתי את הבית

והמשיך שוב כשחזרתי

ושוב כשעזבתי

זה מלווה אותי מדירה לדירה

המעבר מחולון לבת ים, שוב חולון,רמת גן, תל אביב, חיפה, תל אביב...

בכל מעבר משהו נשאר איתי, ומשהו ירד לתהום

אבל הבלוג תמיד היה שם...

ואחת לתקופה - סגרתי, חיכיתי ופתחתי מחדש. 

לפעמים כי נכנסתי לתקופה מאוסה (לימודים), לפעמים כי נחשפתי (בלוגר חיפאי...) ולפעמים סתם כי הרגשתי מיצוי (גבר חרא). 

אבל בסוף - תמיד חזרתי.

הסוף היה כשכתבתי על רווק תל אביבי, נחשפתי, ניתקתי, ולמחרת התחלתי לכתוב מחדש.

היה לי קשה לכתוב חשוף

הרגשתי עירום

ובסוף

בסופו של דבר 

נשארו רק שני דברים

סיפורים יפים על מין

והיעדרו

היכולת להיות כותב חרא

שמתחבא מאחורי מסך הבתולין

בגיל 30 וקצת

הייתה תקופה טובה ישראבלוג

באמת שהייתה

ואם החיפוש של גוגל לא היה כל כך אגרסיבי, הייתי משאיר פה טלפון נייד

אבל מבטיח שאביא לכל מי שחפץ בכך

במייל...

היו שלום אנשים טובים ויפים

אני הייתי אלעד

איזה באסה, אני מאוהב על כל המשכיו

בלוגר חיפאי

הבתול

גבר חרא

רווק תל אביבי

עד החתונה זה יעבור

[email protected]