לא אוהבת להיות עצמה
"מה יהיה עם החיים שלי?!"
שאלה את עצמה, בעודה מסתכלת מבעד לחלון האוטובוס
היא לא יודעת מה עוד היא צריכה, היא הרגישה ריקה.
יש לי בית, יש לי משפחה, יש לי עבודה, יש לי חבר ויש לי כסף.
מה עוד אני רוצה? מה עוד חסר לי?
למה אני ממשיכה לחפש רע, מנסה לעשות לעצמי רע, רוצה שכולם יתרחקו ממני ואז בוכה שאני
לבד.
מנסה לעשות לאנשים טוב ומקבלת מהם רע.
למה אני חייה?
היא עצמה את עיניה מדמיינת איך היא נעלמת מהעולם,
האם ישימו לב בכלל?
האם למישהו יהיה אכפת?
היא פקחה את עינייה ונזכרה שאתמול הסתכלה על פניה, פנים לא יפות יש לה.
פנים שהיא לא אוהבת, רק עם איפור הרגישה טיפה יותר טוב,
היא לא אהבה איך שהיא נראת וזה היה מוריד לה מהמצב רוח.
פניה היו עם כמה פצעים בודדים וכמה קמטי עצבים.
פנים ללא חיוך, היא פשוט לא מאושרת.
בא לה פשוט לרוץ, לברוח מהכל, לברוח מהאישיות שלה מהכיעור שלה
מכל הרע.
היא רוצה להתחיל חיים חדשים, שם חדש, איזור חדש, בית חדש,
חברים חדשים ועבודה חדשה.
חיים שבהם לא יכירו את העבר שלה, שהיא לא תזכור את העבר שלה.
אבל, אי אפשר לברוח, אי אפשר לברוח מעצמך.
אלה הם חייה, אף אחד לא מושלם.
מעלה קטע אחרי מלא זמן שהבלוג היה סגור,
בזמן האחרון יש לי חשק לחזור לישראבלוג ולכל עניין הכתיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
