אני מתחיל לפרט מחשבות כלליות שעוברות
בראשי- אופציות לתזות היסטוריות שונות. הצגתי את הדברים בצורה שתהיה ברורה
גם לקורא ההדיוט, שיוכל להחכים במידת-מה, אבל בסה"כ ההסבר להלן איננו
מסודר ואיננו מוקפד מבחינה לוגית. אלו מחשבות ראשוניות. במקרה הזה
ההסבר הוא לגבי "ספקות בקשר לדמוקרטיה".
ב1789 אושררה החוקה האמריקאית. באותה השנה נכנס ג'ורג' וושינגטון
לתפקידו כנשיא הראשון של ארצות-הברית. הוא נבחר פה-אחד גם בבחירות הללו
וגם בבחירות הבאות ב1792. אולם בבחירות הבאות, ב1796, הסיפור כבר היה
שונה. בבחירות הללו התמודד סגן הנשיא ג'ון אדמס כנציג המפלגה הפדרליסטית
מול תומס ג'פרסון כנציג המפלגה הרפובליקנית-דמוקרטית. בבחירות הצמודות
הללו ניצח אדמס שזכה ב71 אלקטורים, מול ג'פרסון שזכה ב68 בלבד. בבחירות
הבאות, ב1800, ניצח ג'פרסון את אדמס ברוב קטן מאוד. בין שתי
מערכות-הבחירות הללו, הצליחה המפלגה הפדרליסטית לחוקק חוק כנגד "הסתה",
שמקובל להניח שנועד להשתיק את הביקורת הרפובליקנית של ג'פרסון ועמיתו
ג'יימס מדיסון כנגד הממשל. כתוצאה מכך, העבירו ג'פרסון ומדיסון החלטות
בבתי-המחוקקים של מדינות וירג'יניה וקנטאקי: "החלטות וירג'יניה וקנטאקי"
קבעו כי החוקים כנגד ההסתה לא יהיו תקפים במדינות הללו. ויכוחים על
ההשלכות החוקתיות של ההחלטה נפוצו, אבל לצורך הפוסט הנוכחי זה לא משמעותי
במיוחד. הניסיון לדכא את חופש הביטוי החל אז, בחסות המאבק המפלגתי.
בשנים שלפני-כן לא היו סימנים משמעותיים לדיכוי: הלויאליסטים (תומכי
הנאמנות לממלכה הבריטית בתקופת מלחמת העצמאות) אמנם נענשו בסיום המלחמה,
אבל לא הודרו לחלוטין מהמאבק הפוליטי*. האנטי-פדרליסטים,
שהתנגדו לאשרור החוקה האמריקנית, לא הודרו מהמערכת הפוליטית
והציבורית אחרי שהחוקה נכנסה לתוקף**. הם לא היו חלק ממפלגה מאורגנת, אלא אינדיבידואלים שהתנגדו לחוקה ושיתפו לצורך זה פעולה. האמנם
המפלגתיות שנוצרה בארה"ב בשנות ה90 הביאה גם לנסיונות הדיכוי הראשונים של
חופש הביטוי? האמנם המפלגתיות הייתה הסדק הראשון ב"אמריקאיות"?
אני רגיל לחשוב על דמוקרטיה וחילוקי-דעות כעל דבר חיובי בבסיסו.
חונכתי כך, וגם כשהתחלתי למרוד בחלק מהערכים עליהם חונכתי (קולקטיביזם,
סוציאליזם) את הדמוקרטיה במובן הזה ראיתי כחיובית ועליונה. כשקראתי, באופן
חלקי ואקראי, את ספרו של אדמונד ברק "מחשבות על המהפכה בצרפת" הגישה שלי
הייתה עויינת מראשיתה. ברק, שכתב את הדברים ב1790, ביקש לבטא את הקול
ה"שמרני" יחסית שהפגין פחד מעליית ההמונים. ברק, האנגלי הזה שהגיע מהממלכה
הבריטית כדי לבקר את הצרפתים שמעיפים את המונרכיה שלהם (אז הם עוד לא רצחו
את המלך), עורר אצלי רושם שלילי מיידי, גם בלי קריאה הדוקה של דבריו.
לא טרחתי לבדוק עוד פרטים לגביו, ולראות ש"השמרן החשוך" הזה היה חבר
במפלגה הוויגית באנגליה, שהיה ממסמפטי המרד האמריקני בגלל בעיית
חוסר-הייצוג של המושבות***, ושהתנגד למשל לדיכוי הקתולים באירלנד****. שלא
תהיה טעות: גם בהתחלה לא אהדתי את המהפכה הצרפתית וגלגוליה באופן כללי,
אבל סברתי שהרעיון הבסיסי שלה- התקוממות ההמונים כנגד דיקטטורה- היה נכון,
ולכן בהכרח פרסום המאמר של ברק כנגדה אינו נכון.
עכשיו אני מתחיל לשאול את עצמי עד כמה ה"דמוקרטיזציה" במובן שבו היא
הובעה במהפכה הצרפתית, או בהקמת המפלגות בארה"ב בשנות התשעים של המאה ה18
אחראית להרס שהביאה עימה המאה ה20; התפיסה הזו של "הזכות לבחור" בתור
הזכות הראשונה והמרכזית בחברה מתוקנת. "הרוב קובע". האם העובדה שב1789
ג'יימס מונרו האנטי-פדרליסט מוירג'יניה התחרה מול ג'יימס מדיסון על מקום
בקונגרס וכמעט נבחר, ולעומת זאת המפלגה הפדרליסטית כמעט והחליטה להניע את
מדינות ניו-אינגלנד לפרוש מארצות-הברית ב1814 בשל התנגדותה ל"מלחמת 1812",
מראה שה"דמוקרטיה" במובן מסויים פגעה ברוח האמריקאית?
הערות:
*אני יודע את העובדות לגבי הלויאליסטים רק בכלליות רבה, ואני צריך לקרוא
יותר כדי לכתוב משפט יותר חותך וסמכותי בנושא. זה נמצא אצלי כרגע
בסדר-עדיפות נמוך.
** מושל ניו-יורק ג'ורג' קלינטון שהיה אנטי-פדרליסט בולט היה לסגן נשיא
(1809-1812). ג'יימס מונרו שהיה אנטי-פדרליסט מוירג'יניה היה לנשיא החמישי
(1816-1824, על שמו "דוקטורינת מונרו").
***פרטים על כך אפשר למצוא בספר "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן.
****http://en.wikipedia.org/wiki/Edmund_Burke
בבלוג זה
בכל הבלוגים
