כל כך הרבה זמן כעסתי על עצמי שלא גיביתי את הפוסטים שלי מישרא. כשיום אחד חיפשתי בגוגל והבנתי שהאתר לא קיים יותר, הבנתי שאין יותר הבלוג של אפי. כל המילים העצובות והשמחות שכתבתי אל האתר הזה בתקופת זמן של לדעתי שלוש שנים לפחות. הכל נמחק כאילו לא היה. הבלוג הזה הוא חלק מהילדות שלי, מההתבגרות שלי. כתבתי פה כל כך הרבה שטויות, וכל כך הרבה דברים רציניים. כל כך הרבה תקופות עברו והבלוג תמיד נשאר. אז אתמול כשבמקרה התיישבתי על מחשב ובמקרה החלטתי לחפש בגוגל את ישראבלוג, רק כדי להרגיש עוד פעם את הצביטה הקטנה הזאת בלב שלי, אני לא יכולה לתאר לכם את השמחה שלי כשגיליתי שהכל חזר.הרבה זמן חשבתי שהתגברתי על ישרא, על השלב הזה בחיים שלי. כשהייתי כותבת לכאן ומתייחסת לאפי כאילו היא האלטר אגו שלי. כאילו היא כל מה שאני רוצה להיות ולא יכולה. התייחסתי לישראבלוג כמו משהו שהייתי עושה בתור ילדה כדי להעסיק את עצמי או להעביר את הזמן ולא בתור משהו שהייתה לו השפעה כל כך אמיתית על החיים שלי. הרבה השתנה מאז, אבל אפי עדיין נמצאת בלב שלי.
ומידי פעם אני עדיין נכנסת ללופים כאלה של מחשבות, שדורשים ממני לשבת ולכתוב. להוציא הכל החוצה. אבל אני לא עושה את זה, כי לא היה לי לאן.
פעם גם נהגתי להאמין שאם אני לא משתפת בבלוג הזה באופן רציף זה הופך אותו ללא רלוונטי. אבל אתמול ישבתי וקראתי אחורה אחורה בבלוג עד שהגעתי לפוסט הראשון שלי. וכמו שכתבתי כבר באחד הפוסטים פה, ישראבלוג תמיד היה הפינה הקטנה שלי בעולם, איפה שאני יכולה לכתוב מה שאני רוצה ולהיות מי שאני רוצה בלי לפחד. להיות פגיעה, להביע רגשות, לשתף. וזה מה שהופך אותו לרלוונטי. גם אם אני מדברת לעצמי, גם אם אני כותבת ומפרסמת ואף אחד לא באמת קורא.
קטע שפרסמתי פה לפני יותר משנתיים ונתתי לו את הכותרת דברים שכתבתי תחת השפעת סמים קלים:
עוד זיכרון מתוק מן העבר, שוטף אותי כמו גל ומציף אותי בנוסטלגיה. העור שלי מגיב בעקצוץ למחשבה על זמנים פשוטים יותר. ושוב, אני מוצאת את עצמי מייחלת לחזור אל העבר ולתקן את כל הטעויות. שוב, מהדהדות בראשי שתי מילים מכאיבות. ״מה אם?״
הכל כולל הכל השתנה מאז ואיכשהו אני עדיין נמצאת באותו ראש. תמיד מייחלת לחזור לזמנים פשוטים יותר. זמנים שלפני הבגרויות ולפני האנשים והסמים והיציאות והחברים והסקס והבנים והתסביכים. לזמנים שבהם הייתי יושבת כל היום על המחשב שלי. חוקרת לי באינטרנט, רואה אנימה, קוראת מנגות, גוללת בפינטרסט כל היום וחולמת על חיים אמיתיים. שני אנשים היו לי בחיים אז, תולי ומיצי. היינו כל כך חמודות. שלוש בנות מיוחדות, מדברות על שטויות ועל דברים שהן ראו באינטרנט. הייתי מתכתבת עם בחורה נחמדה שהכרתי פה בישרא. אני לא יודעת אם היא מבקרת עדיין בישראבלוג מידי פעם, אבל אם במקרה את קוראת, שתדעי שהיית חלק מאוד טוב מתקופה מאוד יפה בחיים שלי. תקופה פשוטה ונוסטלגית. הלוואי שהייתי יכולה לחזור להיות הילדה הזאת. כן, הילדה הבודדה הזאת. מוזר שאני מייחלת לחזור לזמנים בהם הייתי לבד בחדר כל היום. כנראה שלא כולם בנויים לחיים האמיתיים. אבל עם כמה שהייתי בודדה ומוזרה, העולם שלי היה כל כך עשיר. הייתי מעסיקה את עצמי כל היום והיה לי טוב. היום אני לא יכולה לשרוד שעה בבית בלי לרוץ לאנשהו לפגוש חברים ולעשות איזה שאכטה. בכנות אני אומרת, הלוואי שהייתי יכולה להחזיר את הזמן לאחור.
זה לא שהחיים רעים אליי. אבל הייתי רוצה לחזור להיות ילדה. הדברים הכי פשוטים היו משמחים אותי, כמו איזו דמות חמודה שאהבתי מהאנימה שהייתי רואה. או איזה שיר של מיי כמיקל רומנס שעשה לי טוב בלב.
אבל צריך להמשיך להסתכל קדימה, עם כמה שזה מפתה להציץ מעבר לכתף. תזכרו מה קרה לאשת לוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: