הקדמה :

אז באמת לא חשבתי שאני אחזור אי פעם לעדכן פה.

אבל משומה נשרה עליי מוזה היום, מרוב שיעמום. כמו בתיכון. אז כתבתי משהו. ואז עשיתי על אותו דבר "שיר". זה כנראה גרוע. כמו בתיכון. אבל לפחות ניסיתי. והצלחתי סוגשל לכתוב משהו לא משנה עד כמה מוצלח. אולי פה נגמר המחסום שלי? מי יודע

אז without further adue  (או איך שלא רושמים את המילה הזאת:

אני גם רוצה.

אני גם רוצה לשבת על הרצפה המלוכלכת עם הפרקט המכוער והישן.

בשמלה שחורה וקטנה שלי, עם המחשוף הגדול והגב הפתוח שמראה בדיוק את כל הקעקוע.

והכתפייה שנופלת על היד.

להיות מוקפת תקליטים ישנים ורוח וקור מהחלון וחושך, ואור ירח.

עם האיפור השחור שנמרח מהעיניים ביחד עם כל הדמעות ועם השיער שכבר נוגע ברצפה מרוב ההתקפלות בגלל הכאב הזה בבטן.

הכאב שמרגישים רק כשהוא הולך.

אז זה היה קצת מעפן בקריאה שניה. אבל עדין. משהו.

The corset is tight against my body

The skirt is way above the knee

The color is as black as nothing

The way that this must be

The floor is dirty, full of dust

Old records everywhere

The books I read a month ago

Are all still lying there

My hair is long, and straight. It shines

It's almost on the floor

The tears are running down my face

Black lines forever more

My hand is pressed against my stomach

It's getting hard to breath

As if to hold the pain inside

There is no alternative

The screeching open window

The wind blows from the street

A beam of yellow moonlight

Shows a smile so bittersweet.