יש לי כבשה קטנה על השולחן.

יש לה תמיד חיוך על הפנים. כאילו היא חושבת רק מחשבות שמחות כל היום.

על אחו. על חופש. כבשים אחרים שמקפצים להם בשדות הירוקים.

לא כאלה שיש בארץ, אלא יותר כמו הולנד.

אבל אני עליתי עליה,זה הכל הצגה אחת גדולה. היא בעצם מזייפת הכל.

וכל פעם שאני מפנה ממנה את המבט היא בטח מסתובבת אליי במבט מלא שנאה.

בלי החיוך הזה שלה.

היא פשוט לא מצליחה להמאין לאיך השתניתי לה מול העיניים.

אני בטוחה שהיא אהבה אותי פעם. אבל מאז עבר הרבה זמן.

ועכשיו. עכשיו היא מרגשה כלואה.

היא רוצה לחזור. ללכת.

לעבור למקום אחר.

אבל היא חייבת להמשיך לשבת על השולחן שלי ולחייך.

לפעמים אני חושבת שהיא זזה קצת.

כאילו מנסה להתקרב אליי. מילימטר, אחרי מילימטר.

כמו אסירים שחופרים את המהנהרה בדרך לבריחה מהכלא עם כפית.

ולפעמים החיוך שלה גדל.

אולי זאת הדרך שלה לגרום לי לא לשים לב שמשהו גדול יותר השתנה.

היא מסיחה את דעתי עם החיוך הזה. מנסה לגרום לי לחשבו שהשתגעתי.

משחקת עם המוח שלי. כמו גאון מרושע מסרטי אימה פסיכולוגיים.

ןאולי היא מתכננת לרצוח אותי.

כלמיני סצנות שלקוחות מדקסטר על איך היא הייתה קושרת אותי בניילון או נייר דבק לשולחן. וחותכת את האיברים של אחד אחד,  עוברות לה בראש.

 אם רק הייתה יכולה לזוז.

ולהפסיק לחייך.

למרות שלא, היא בטח הייתה רוצה להמשיך לחייך.

**שנתיים מאז שהייתי פה או כתבתי משהו. איך הזמן טס ... *

הקדמה :

אז באמת לא חשבתי שאני אחזור אי פעם לעדכן פה.

אבל משומה נשרה עליי מוזה היום, מרוב שיעמום. כמו בתיכון. אז כתבתי משהו. ואז עשיתי על אותו דבר "שיר". זה כנראה גרוע. כמו בתיכון. אבל לפחות ניסיתי. והצלחתי סוגשל לכתוב משהו לא משנה עד כמה מוצלח. אולי פה נגמר המחסום שלי? מי יודע

אז without further adue  (או איך שלא רושמים את המילה הזאת:

אני גם רוצה.

אני גם רוצה לשבת על הרצפה המלוכלכת עם הפרקט המכוער והישן.

בשמלה שחורה וקטנה שלי, עם המחשוף הגדול והגב הפתוח שמראה בדיוק את כל הקעקוע.

והכתפייה שנופלת על היד.

להיות מוקפת תקליטים ישנים ורוח וקור מהחלון וחושך, ואור ירח.

עם האיפור השחור שנמרח מהעיניים ביחד עם כל הדמעות ועם השיער שכבר נוגע ברצפה מרוב ההתקפלות בגלל הכאב הזה בבטן.

הכאב שמרגישים רק כשהוא הולך.

אז זה היה קצת מעפן בקריאה שניה. אבל עדין. משהו.

The corset is tight against my body

The skirt is way above the knee

The color is as black as nothing

The way that this must be

The floor is dirty, full of dust

Old records everywhere

The books I read a month ago

Are all still lying there

My hair is long, and straight. It shines

It's almost on the floor

The tears are running down my face

Black lines forever more

My hand is pressed against my stomach

It's getting hard to breath

As if to hold the pain inside

There is no alternative

The screeching open window

The wind blows from the street

A beam of yellow moonlight

Shows a smile so bittersweet.

promises, are easily broken.
words, dont always mean a thing.
and you.
want me to sware to you,
i'll be here forever,
waiting for you.

but i will never wait for you
untill i die.
and for every moment lost with you,
i will not cry.
we might meet again some day.
or maybe we wont.
but whatever happans babe,
be sad for me, don't.

your dreams, are so far away.
fantasis, with no base for them
i do.
i really do like you.
and i wont forget you.
till the end of time.

but i will never wait for you
untill i die.
and for every moment lost with you,
i will not cry.
we might meet again some day.
or maybe we wont.
but whatever happans babe,
feel bad for me dont. 

but me, i have my own life to live,
goals, that i need to achieve.
here's me.
saying goodbye to you,
just remember my darling,
i always loved you.

but i will never wait for you
untill i die.
and for every moment lost with you,
i will not cry.
we might meet again some day.
or maybe we wont.
but whatever happans babe,
remember me dont.

הא. שיר עם פזמון.

פעם ראשונה אי פעם.

מעפן.

אבל יש לו פזמון =)