אני משחזרת את הלילה הזה. את השניה בה האצבע שלי נתקעה בבלנדר ואיך שניה הרגישה כמו דקה איטית שבה הסתכלתי על אייל במבט תואה כמו של עגל ומנסה להבין איך לכבות את הבלנדר שחותך לי את האצבע. איך כשהבלנדר הפסידק לעבוד הייתי עוד פעלתנית והצלחתי לנתק אותו מהחשמל ולהגיד לאייל לקרוא לאמא שלי. 

לאט לאט הבנתי את הנזק וככל שהבנתי גם שהבלנד לא יוצא לי מהיד ככה נכנסתי יותר לפאניקה. כשהבנתי שנלך לבית חולים. 

אבל משהו מאותו יום, מאיך שהשגרה נקטעה בכזו סערה, ומכל הרופאים שבאו לראות מי זו הילדה שבאה עם בלנדר תקוע ביד עם טחינה ותמרים לבית חולים. מרצינות שבה טיפלו בי ובעצם זה שטיפלו בי ודאגו לי. 

אני לא מצליחה להפסיק לשחזר את זה. להפסיק לקוות שהיה קורה לי משהו נורא יותר.

וקמתי מהניתוח. הייתי כה מטושטשת וחסרת אונים וניסיתי לתפוס תשומת לב.

נפער לי חור בלב מהרגע שבו נשארתי לבד בבית חולים. אני לא ילדה יותר ובעתיד גם לא תיהיה לי אמא שתדאג לי וזה הורג אותי מבפנים.

זה כל כך עצוב.