היום הדיירת הקודמת עשתה לי קטע, אמרה שהיום ב-14:00 נדבר על איך היא תעביר לי את המפתחות לדירה אבל אז כשהתקשרה אמרה לי שהם עכשיו מפנים את הדירה ושאני אבוא לקחת את המפתחות. באמצע יום עבודה.

היא התעקשה להיות שם להראות לי את המונה חשמל ומד המים ותכלס היא גם בסוף הסבירה לי די הרבה דברים חשובים, אבל היא לגמרי יכלה להגיד לי מראש שזה לא שרק נדבר בשתיים, אלא אני צריכה ממש להגיע בשתיים.

בכל אופן הצלחתי לשכנע אותה להיפגש לכל המאוחר בחמש, אבל זה הצריך שאני אתארגן על טרמפ בהתראה קצרה כי עם אוטובוס לא היה סיכוי שאגיע בזמן.

אז פניתי לאקס, לבחור מחדו"א. אנחנו עדיין מדברים מדי פעם, זה קשה אבל זה פחות קשה מלא לדבר בכלל. הוא כמובן היה שמח לעזור לי וגם היה אצלו באוטו מיקרוגל שהוא השיג לי אז זו הייתה הזדמנות טובה להביא לי אותו לדירה.

אחרי שהדיירים עזבו הסתכלנו קצת על הדירה ודיברנו, ובאיזשהו שלב התיישבנו על הרצפה, כי... אין כיסאות עדיין.

והוא נשכב כזה אחורה וחלק מהחולצה שלו התרומם ופתאום התגנבה לה תחושה שלא ציפיתי שתחזור, או שתהיה כל כך נטולת רגשות. פשוט הייתי חרמנית. וכל איבר בגוף שלי התאמץ כל כך לא להתנפל עליו.

הדבר היחיד שרץ לי בראש זה כמה סקסי זה יהיה עכשיו לעשות את זה ככה, על הפרקט. והעיניים שלי סרקו אותו הלוך ושוב בזמן שהוא בכלל הסתכל בפלאפון וחיפש לי מבצעים של נינג'ה גריל בבהצדעה.

אבל היינו ילדים טובים, לצערי. שיתפתי אותו בזה אחרי כן, הוא אמר שהוא גם חשב על זה, אבל אני לא חושבת שהוא יעשה עם זה משהו, חבל.

לפעמים זה מתסכל. כי זה לא שאני אמצא מישהו להידלק עליו בשנה הקרובה, אז זה סתם לסבול עד אז.

אני לא יודעת איך אני ארגיש אם נשכב שוב, ואיך אני ארגיש אחרי אם הוא יגיד שזו הייתה טעות. אבל כרגע הדבר היחיד שאני רוצה זה ריבאונד, אבל ריבאונד רק איתו. מוח מפגר.

הורדתי אפליקציית היכרויות, OK CUPID, לא יודעת אם זה מה שמשתמשים בה עכשיו, אולי מישהו יוכל לעדכן אותי, it's been a minute.

חשבתי שזה יסיח לי את הדעת קצת אבל בפועל קיבלתי המון לייקים והודעות ואני לא מצליחה להביא את עצמי לענות, זה כנראה מוקדם מדי.

אפשר כבר שקנדי חתיך ימצא אותי ונחיה באושר ועושר?

אני מרגישה קצת יותר טוב בימים האחרונים. עדיין בוכה, אבל פחות. עדיין אוהבת אותו, אבל חושבת עליו פחות. עדיין רוצה לדבר איתו על כל שטות, אבל מתבאסת פחות כשזה לא קורה.

אני כבר לא במחזור, המטלות לסוף התואר מתחילות להצטמצם, אני אמורה לחתום על חוזה שבוע הבא, אז כל הדברים שהם לא הפרידה מתחילים להפסיק להכביד עלי, וזה כל כך עוזר.

אני גם מדברת יותר עם חברות ועם אחותי. אני מתרגשת לקראת היורודיסני. ירדתי כבר 8 קילו ואני מתרגשת לרדת עוד ולהתחזק.

אני מתרגשת לקראת לגור בדירה משלי. בלי שותפים שמשאירים כלים בייבוש עם שאריות אוכל או סבון מטפטף. בלי קיסמי שיניים באסלה למרות שהפח צמוד לאסלה. בלי שקיות, בקבוקים ומגבות על הרצפה שלא טרחו להרים, בלי שותפים שנותנים לשקית של הפח לגלוש למטה ולאשפה ליפול לכל עבר. בלי שותפים שזורקים צ'יריוס לאסלה כי החלב היה מקולקל ולא מורידים את המים. בלי כתמי משחת שיניים חדשים כל יום על השיש, על הכיור, על הברז ועל המראה. בלי שאריות קקי על המושב של האסלה ובלי שריטות על כלי המטבח שלי.

וואו, אני מרגישה כאילו 50% מהמרמור שלי בחיים נובע מהשותפים שלי. זה הולך להיות כל כך כיף להיות בדירה שנשארת נקיה ומסודרת לא כי אני מנקה כל רגע, אלא פשוט כי היא מלכתחילה לא מתלכלכת בצורה כל כך חסרת מודעות ואכפתיות.

גם המנהלת שלי שאלה אם אני רוצה להאריך את החוזה בחודש נוסף בנוסף למה שכבר ביקשתי להאריך ואישרו לי. זה אמנם רק חודש אבל זה מקל עלי כל כך עכשיו שההוצאות שלי על שכר דירה מוכפלות ואני לא יודעת עדיין איפה אני הולכת לעבוד אחרי התואר.

עדיין יש הרבה חששות, עדיין יש הרבה עומס, עדיין יש רגעים שאני אצטרך להזכיר לעצמי את כל מה שכתבתי עכשיו וזה לא תמיד יעזור, אבל אני קצת יותר אופטימית וזו הרגשה טובה שאני אנצל עד הסוף כל עוד היא כאן.

קשה לי לאכול. יש לי מועקה בבטן פשוט כל הזמן.

קשה לי לישון. קשה לי להיות ערה.

קשה לי ללמוד.

זה היה אמור להיות החודש הכי שמח בחיים שלי. סוף סוף אסיים את התואר, אצא מדירת שותפים, אחגוג 30. היו לי כל כך הרבה תוכניות.

אין לי חברים פה בחיפה. שתי החברות היחידות מהתואר כבר לא יהיו פה ביום ההולדת שלי. אחת חוזרת אל ההורים ואחת עוזבת לצרפת. החברים שלי מפוזרים בארץ ועסוקים מדי מכדי לבוא. החברים היחידים שהיו לי פה הם החברים והחברות שלו לתואר, אבל כנראה שהייתי רק "חברה של" כי אף אחד מהם לא טרח לשאול לשלומי.

לא חשבתי שאני אכתוב את הפוסט הזה.

חשבתי שגם אם זה ייקח עוד 4.5 שנים נוספות, אני אהיה סבלנית ואנחנו נהיה ביחד כי ראיתי את כל העתיד שלי איתו ואני אוהבת אותו. אני כל כך כל כך אוהבת אותו. לא חשבתי שאני אבין את הקלישאה של לאהוב גם את הפגמים עד שהכרתי אותו.

אבל הוא לא שם. הוא לא מוכן לעבור שלב ולגור ביחד והוא לא יכול להבטיח לי מתי ואם זה ישתנה. והוא יותר פוחד מרגשות האשם שיש לו משהוא אוהב אותי כנראה.

וזה כואב. זה כל כך כואב. זה לא שהיה משהו רע במערכת היחסים הזו, זה לא שלא הסתדרנו, היה פאקינג טוב. אבל כנראה לא מספיק בשבילו.

לקח לי 3 שנים למצוא מישהו להידלק עליו מאז האקס הקודם, איך מתחילים מאפס?

איך מוצאים מישהו שיש לי פרפרים בבטן ממנו לפחות כמו הבחור מחדו"א, ושגם רוצה אותי בחזרה ביחד עם המשקל, עם המלנומה והצלקת על הפנים, עם הכל.

והנה,

עכשיו באמת אין לי שום דבר יציב בחיים.

אני צריכה לעבור דירה עד סוף החודש ועדיין אין לי דירה.

אני מסיימת לעבוד עוד שלושה חודשים ואין לי מושג אם אצליח למצוא עבודה, או זמן בכלל בשביל לחפש, והכסף אוזל.

אין לי חברים שקרובים אלי פיזית, אין לי בית לחזור אליו, מעכשיו אני אהיה תקועה בדירה עד שהמלחמה הזו תסתיים.

אני צריכה איכשהו לשים את הרגשות שלי בצד ולהתרכז בלסיים את הסמסטר האחרון הזה.

איך?