זה מה יש

לבד וזה

עצב

אין לי מקום בבטן בשבילו

לבד וזאת

עיר אחרת ובית אחר ואני אחרת ויש לי רק מיטה

ומקרר כבר לא רלוונטי

לעשן

לסיגריות יש אדן חלון וזה מספיק

לבד

לבד לעשן לבד לצנוח לבד לראות

אינסוף סדרות שמטשטשות את המוח ממש

אין פה דבר וזה

לא שרע, רק

בודד

אין איפה להסתתר בתוך כל האין חפצים הזה

בא לי לבקש רשות

לא יודעת ממי ובכלל

אני כבר גדולה

זאת רק אני וכל האחריות

גם.

בא לי לבקש רשות

להישאר בבית

לוותר ודי

אני לא רוצה לקום מחר, אני לא רוצה ללכת יותר, אני רוצה לישון, רק ליום אחד, טוב?

ואין ממי לבקש ובכל מקרה, התשובה היא:

לא.

מחר יבוא.

ואיתו חרדה ותשישות.

עבודה חדשה ואין לי מושג ואני

מפחדת כל כך.

בא לי לברוח.

להתייאש ולומר,

זו לא את, זאת, אני.

מבינה?

את מוקפדת וממוזגת וממש של גדולים, עם מחשב והכל.

את, בסדר גמור.

רק, אני, אני צריכה אור ואוויר וכפות רגליים יחפות ואדמה.

אני

צריכה

לגעת ברוח.

להתלטף בעלווה,

לעמוד על בהונות ולנגוס

בפרי בשל שטרם נקטף.

לחלוק קפה שחור על שפת נחל,

לשטוף את הכוס במים זורמים,

להתחבק.

ואת, את רוצה ממני שאהיה

אחרת.

לבושה ונעולה, מקלידה בהינף יד, מפתחת, בוגרת, אחראית.

שותה לבד, על שפת מחשב,

קפה הפוך בכוס ממותגת

שישטפו אנשים אחרים.

הבטן שלי צורחת קפיצות של לב וטירוף.

המוח שלי משובש.

כל התדרים התבלגנו לסבך חוטים מתפקע.

אני נושמת מהר.

זה לא עובד.

פעם איריס אמרה, את שוכחת להכניס אוויר.

זה נכון.

הכל מהיר מהיר מהיר ודופק.

אני רוצה לבכות ולהתכרבל ולהירדם ולא להיפקח.

בכלל.

רק לישון ולישון ולישון.

וחיבוק

הלוואי

אולי