בלי להתכוון תליתי בזה את כל כוחי. הנחתי על המגש את כל הכשירות שלי, כל האיתנות והסיבולת. את כל ההתמודדויות וההצלחות. כמו מהמר טרוף הימרתי על הכל והנחתי שם כל מה שהיה לי, ואיבדתי. איבדתי ואבדתי והתבדתי. זה היה לי חשוב הרבה יותר ממה שזה באמת, אכפת לי יותר מהפרופורציות הסבירות שצריך לקחת בהם את הדברים. אבל לא יכולתי כי איבדתי הכל. זה קרס ואני גם. וחשבתי שאוכל אחרי הלילה הזה לתפקד, קיוויתי. רציתי שזה לא ישפיע עליי כדי להוכיח אותם על הטעות, כדי לשדר את החוסן המדומה ששיקרתי לגביו. אז נסעתי לעבודה והבטחתי שהכל יהיה בסדר, עד שמצאתי את עצמי שוכבת על הריצפה בשירותים ונאנקת מכאב. ושם הבנתי שזהו, השלתי מעליי את השפיות והתפקוד כי הסתכלתי על הסמרטוט המרוח המייבב הזה שעל הריצפה שהוא בעצם אני ושום דבר כבר לא בסדר. והגיע הזמן אולי לבדק בית אמיתי, לא איזו אשליה של דיאלוג עם עצמי כשבתכליתו אני רק מספרת לי מה אני רוצה שיהיה ולא מה שאני צריכה שיהיה. ואולי זה החלק הקשה ביותר. להודות על האמת, לקבל את העובדה שהמציאות לא תמיד עולה בקנה אחד עם הרצונות, ואפילו ברוב הזמן.
אז כנראה שזה זמן של אבל, והתפרקות. מאפשרת לעצמי לקחת מרחב נשימה ולא לעשות כלום כי כרגע בכל מקרה אני לא מסוגלת להתמודד עם כלום. אני מרגישה שהחיים גדולים עליי בכמה מידות ושאני לא מוכנה להתמודד איתם עדיין ואולי גם בכלל לא אי פעם. כרגע בכל מקרה חוויית ההצלחה והאמונה בעצמי נרמסו תחת נעליה הכבדות של המציאות, של הפחדים הכי גדולים שלי. אני כנראה לבד בתוך זה ואצטרך למצוא בתוכי את הנחמה ולאפשר לזמן להגליד את הפצעים. כך או כך החיים שלי מתהפכים ואני צריכה ללמוד איך לנווט בתוך הסערה הזאת. אני מקווה בנתיים לא לטבוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
