רציתי להגיד שהאשמה מציפה אותי ומקשה עליי להירדם בלילה, ושבכלל כל הסיפור הזה עדיין תקוע לי כמו עצם בגרון ואולי גם יישאר שם תמיד, כמו כל שאר העצמות הזנוחות שלמדתי לחיות איתן.
רציתי להגיד שאני מבינה רציונאלית את השתלשלות האירועים לפי ראות עיניכם ומה השיקולים שבגינם הדברים הגיעו לכדי מה שהם היום. אבל רגשית, רגשית אני לא יכולה לאור כל הטלטלה הזאת שגרמתם לי שלא להרגיש כמו איזה מקרה סעד של אדם מוגבל, שבטובכם הועלתם לזרוק לו פירור כדי שלא יירעב ברחוב. אני לא יכולה להתעלם מהתחושה הזאת והיה לי חשוב להגיד את זה, במסגרת הכנות שנכפתה עליי. הכל התפוצץ בשיאה של תקופה קשה שלא הייתה כבר הרבה זמן, והייתי גם ככה על הקצה. אז נחשפת להרבה יותר מדי במיטת חוליי והלוואי שהייתי משכילה להתכסות טוב יותר מתחת לשמיכה, שהייתי מספיק חכמה לנעול את הדלת ולזרוק את המפתח. אבל ככה החיים מתנהלים וגם מקרי קיצון קורים, אבל תדעי שזהו מקרה קיצון. אני משתדלת שלא להכתיב את חיי על פי הקצוות אבל לפעמים זה קורה ואין לי ברירה אלא להחזיק חזק עד שהסופה תחלוף, ואולי היה תמים מצידי לקוות שתביני. הרי בסופו של יום תמיד זה אני מול המערכת, הילדה הקטנה מול העולם הגדול וזה לא באמת כזה דרמטי כמו שאני מציגה את זה, אבל שוב, עבורי בחוויה הרגשית זה עוד הרבה יותר.
רציתי להגיד לך את זה כדי שנפתח דף חדש מעל מסך הדחקה כבד כדי שנוכל להתחיל שוב כמו שקיוויתי בהתחלה, וכמובן בהתאם למציאות החדשה. אבל שוב אני מוצאת את עצמי רודפת אחרייך כדי לומר לך את זה, שלא תראי אותי יותר תלותית ובוכייה, אבל הופס- הנה עשיתי את זה שוב. אז פשוט נמאס לי והחלטתי לוותר כי כל המילים שהיו יכולות להיאמר פשוט יימסו בתוך הבעירה הפנימית שלי ואני אשאר שותקת ופגועה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
