מורדות הרים

תחת אפר נפשי עוד נותרה בעירה חלושה בשיירי הגחלים הלוחשות. הנחתי עליהן את כל המילים שלא נאמרו וצפיתי בעשן המיתמר אל נבכי תודעתי מתפתל בין הזיכרונות להדחקות. 
כמה כואב להמתין בציפייה ולהיענות בשתיקה. בדומייתך הותרתני לזעוק חרישית. היעלמך העלימני אותי אל תוך הצללים, נעטפת שכבות שכבות של שחור אי הוודאות והתימהון. 
הכיצד זה הולכתי שולל באותן דרכים מוכרות עליהן צרובים צעדיי זה מכבר? מדוע לא זיהיתי את תביעותיי שלי, מדוע הפנתי את הלחי השנייה לאחר הסטירה? אחצוב בסלע עד ידממו כפותיי, לא ייכלה כוחי עד שקיעת החמה עד ייפלו ברכיי אל הקרקע הברוכה, אל אדמת ההשלמה.