מורדות הרים

אז עכשיו, לא רק שצימצמתי לי את המרחב באופן דרסטי, אלא ביטלתי אותו כליל.

הקירות הלבנים סוגרים אט אט ואני מסתכלת לצדדים מחפשת חבל הצלה, דלת בריחה. אבל אין. אני לוקחת עליי את מלוא האחריות והאשמה, זו אני שבחרתי את צעדיי בדרך העקלקלה והקוצנית. ועכשיו כשהנעליים בלויות ואדמת הטרשים פוצעת את עורי, אני מרכינה את הראש ומקבלת את הדין.

הטרגדיה האנושית הגדולה ביותר היא החוויה הסובייקטיבית של הפרט, וככל שנרחיק וככל שנתקרב, לא יוותר לנו אלא עצמנו ומחשבתנו הדוממת. 

בני אדם כמו הכוכבים פזורים במרחב. אשליית נצנוץ, גוויעה יפהפייה שעין לא תראה. את המרחק אי אפשר לתפוס, וזה נורא חבל. 

לחיי דממת הבדידות, לחיי הנצח שבסוף יישאר לבד.