מה הן הצווחות קורעות הלב, כשהגוף מורד אל הבור? היבבות לאורך ההספד, הצער המר הזה, הגוש שתקוע בגרון?
על מה למעשה האדם אבל?
אולי אנחנו רק פוגשים את עצמנו ואת דרך העולם. נשקף אלינו מבין תפילות האשכבה עתידנו הידוע מראש והנשכח במכוון. האם אנו בוכים על סופנו אנו?
או שמא אנחנו כואבים את השינוי, את הבניית המציאות החדשה בתפיסתנו בלעדיה. להרכיב מחדש את העולם בלי נוכחותה וחיוכה.
האם אני בוכה כי אדם שאהב אותי כל כך כבר אינו?
אנחנו מספידים אותה ואת אהבתה הכל כך עצומה והאדמה שנותרה לי על היד עדות אילמת לכריעתי ארצה בתחינה שתשוב.
האם בכלל אפשרי להכיל את המוות כחלק מהחיים? הרי הנצח הוא כל כך בלתי נתפס בתודעה והדממה הזו שנותרת לאחר שההמולה כבר מתפזרת והזר נותר לו מונח להרקיב עם הימים שעוד יעברו וגם השנים, עד שגם לא יוותר מי שיזכור.
היה אדם ואיננו עוד. כמו דמות מספר שנסגר וחזר אל המדף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
