מורדות הרים

אני כותבת מילים כדי למלא את השתיקה. 

הבדידות עוטפת אותי ומנסה לנחם. היא פוגעת, ומתנצלת. גם לבדידות יש מן תחושת האשמה. 

החדר סוגר עליי, אני רוצה לקרוע את המסך ולצאת החוצה. רוצה להתמזג רוצה לחוש את הלב הפועם במקצב אחר, שאיננו שלי. 

כואב לי עכשיו, ומחר וודאי יעבור. אתקתק על המקלדת ואבהה בסתמיות על הדקות שזולגות. לאחר מכן אזחל בחזרה אל מחילתי המסוגרת ואמשיך לחלום על חיים אחרים שוודאי ייראו אחרת ולא כך. 

אולי מחר אמות, אני מאחלת, אולי מחר מישהו יקיש על דלתי וכבר לא אהיה. אולי מחר מישהו ייזכר וישכח מחדש. כי כך זה עובד. 

שטים לנו במרחב השממה.

אולי עוד נותרו כאן בני אדם?