מורדות הרים

הסתכלתי עליהם משתובבים על הדשא. חבורה של אנשים שאך הכירו מתפרקים כמו ילדים, כמו אנשים עם שמחה בלב. 

החלטתי לשנות את החיים שלי וממש להפוך אותם ב180 מעלות כי הרגשתי שהאינטרקציה האנושית בשנים האחרונות היא כל כך לא מספקת ומשמעותית עבורי, וממש יכולתי להרגיש איך אני מרקיבה וכמה שהבדידות והצורך הלא מסופק במשהו קרוב, באינטימיות, הם באמת הורגים. הרג שקט ומענה. אז ארזתי ונחתתי כאן ובין האנשים האלה עם המגוון הרחב אבל גם עם מכנה משותף הרגשתי סוף סוף באמת בשנות העשרים לחיי. ועכשיו משהו בי נפתח, כאילו עצמתי עיניים וקיבלתי על עצמי את גזרת החיות כל הזמן הזה ועכשיו אני מתחילה לנשום אחרי מחנק של מתחת לאדמה ואולי יש בי עוד משהו שאפשר להציל. פיסת נשמה שאולי עוד רוצה לחיות ולחוות ולראות ולהיות. 

העצב נוכח, כמובן, כי הוא שזור מופתית ביופי השמימי ואני מקבלת אותו בהבנה ובהשלמה. אבל המפגש הזה, השהייה הקרובה ליד בני אדם, החומר האנושי שעוד אצור ממנו יצירות מופלאות, זה מכניס את העצבות לקופסה ותוחם אותה בזמן ומקום וזה מרגיש הרבה יותר טוב. 

כמה טוב להיות עם אנשים טובים.