אני יושבת ליד החלון והרוח מגיעה מהים והעשן שמתפזר לי בריאות ונשאף החוצה משתלב מופתית עם האוויר שבחוץ. השכן דופק בדלת ומבקש חלב. כן זה עוד קורה כאן. הולכים למרפסת שלו לשתות קפה ולדון בענייני דיומא. כן יש עוד בקרים כאלה כאן.
ובערב אני יושבת עם השתיים האלה, שמי מכיר אותן בכלל, אבל השותפה שלי אפתה חלה נהדרת, והיין הזול שנמזג לכוס בצליל כזה של יין שנמזג לכוס, הוא ממש כבר מסובב בנעימים וחוה אלברשטיין בוקעת מהדיסק ששמתי בטייפ. כן, גם כאלה עוד יש כאן.
וזה היה נפלא ובעיקר רגוע. דוד שלי אומר שזו התקופה הכי יפה ואלו הזכרונות שארצה לזכור ואני חשבתי שאני לא רוצה לזכור אותם, אני רוצה לחיות אותם. ולפעמים הקול שלו קצת נשבר כשהוא מזכיר שהחיים קצרים מדי ואי אפשר לדעת מה יקרה מחר ואני מהנהנת כי אני יודעת שזה נכון ויודעת שרק דרך נאומים מחנכים הוא יכול להרגיש שהוא יכול לדבר על זה. ואמרתי לו שאפשר גם לדבר על הדברים האלה והוא חייך במלוא הכאב ועבר לנושא הבא. כי היא כבר לא כאן. אבל אני עודני כן. ואומנם אחוזי תאוות החיים שבי עוד מגרדים את החמישייה התחתונה, אבל כל אחד מהם מלא חיות וצימאון לטרוף את העולם ואני לא זוכרת שזה אי פעם היה ככה ובכזאת עוצמה. מי יודע מה יוליד יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
