היה היום רגע בלימודים שמישהי שאלה אותי במה אני עובדת, תוך כדי שיחת סתם להכיר כזאת של הפסקת סיגריה. וכשאמרתי לה אז הם שלושתם הרימו גבה בפליאה ושאלו, מה, בת כמה את? כי זה באמת מפתיע שילדה(ילדה?) בגילי כבר הספיקה כל כך הרבה. והאמת, הספקתי הרבה. עשיתי כך וכך ונדדתי בין כל כך הרבה עולמות תוכן, לרוחב, אבל בדברים החשובים אני מרגישה שגם לעומק. ואני שמחה על זה, בהקשר הזה אין לי שום חרטות. כן, לא הלכתי בתלם הרגיל של בני העשרים ואני מאמינה שזה ייתן לי נקודת פתיחה טובה בהרבה לחיים הבוגרים. טוב, אני כבר שם. ואני מרגישה את זה.
כשהלכתי לראיון של המלגה, הסברתי באופן די מרוחק למה אני נמשכת לתחום הזה ומאיזו סיבה גיוונתי והתפתלתי בדרכים שמעוררות פליאה, והיא התרשמה ללא ספק. אמרתי לה שגם אני ישבתי שם על הברזלים בלילות וחיכיתי למישהו הזה שיישב לידי וייתן לי תקווה. היא שאלה אם הוא הגיע, וזו הייתה שאלה קשה. הייתה לי ילדות נפלאה, אבל זה מאוד פשטני לחשוב שזה הכרח לאושר ונורמטיביות. כי אני לא נופלת למשוואה הזו וזה מאוד מקשה על ההבנה שלי את עצמי. לא, הוא לא הגיע, אמרתי לה אחרי מחשבה די ארוכה יחסית לעובדה שזה ראיון. לא היה לי אכפת, הגעתי די רגועה. הכוויה האחרונה כאבה כל כך, ועודנה, שכבר לא אכפת לי להודות על ההתחלה שאני גם קצת משוגעת והידיים שלי בכל מקרה מלוכלכות בדם וכאב אז אני ממש בסדר עם המרחב הזה. לשמחתי כאן זה דווקא הביא לזכותי, הרגשתי שאני חורצת לשון לאלה משם. שיירקבו להם עם סייעים שהחיים שלהם דבש. אני ממשיכה הלאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
