הוא הגיח בהפתעה, כמו ברק שמאיר את שמי הלילה.
לא ציפיתי, וגם הוא לא. בטח שלא עכשיו.
הוא אדם שלם. עם סדקים, אבל שלם. וזה מורגש מאוד, גם בזרועות שלו שעדיין חזקות, ומחבקות אותי בלילה.
"אני מת מפחד" הוא אומר לי, ואני שותקת. זה מורכב, מאוד. ולא כי אכפת מאחרים, אולי קצת מהאחרים הקרובים, אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם.
אני נזהרת מאוד שלא להתרגש כמו ילדה קטנה, אבל אני מרגישה שהברקסים קצת שחוקים. זרקתי את עצמי בין הרבה גברים לאחרונה, וסתם מתוך ריקנות ובדידות תהומית. שנים שהתנהגתי כך כי חיפשתי למצוא שוב את השליטה על הגוף ולא מצאתי. ועם הזמן זה פשוט דעך כי למדתי וויסות, ולא כי באמת החלמתי. והנקודה הזו חזרה לפעום אחרי שנים וההיזרקות לא הרגישה לי בריאה.
והנה, פתאום הוא מגיע. והוא עוטף כל כך והוא גדול כל כך, והוא אחר כל כך. שלם. שלם עם סדקים. בדיוק מה שאני אוהבת.
הוא ביקש שלא אהיה המטפלת שלו. שהוא צריך לשמור עליי ממנו. וליטפתי את לחיו המזוקנת ושתקתי שוב. כי זה כל כך נכון.
והוא לא מבין, ולמעשה הראשון שהיה לו אכפת מספיק בכדי לשאול אם הרעידות שלי קשורות לעובדה שאני לא גומרת. ושזו הסיבה שעזבתי הכל ופתחתי דף חדש ורחוק. ונמנעתי, כרגיל. כי אני לא מספיק נוכחת בעולם בשביל להרגיש קיימת. ועצם ההבחנה שלו נגע בי, זה חדש. וזה מרגש וזה מסעיר. ואני לא יודעת לאן זה יילך, אבל זה מרגיש כל כך טוב ונכון למרות כל הפחדים והעתיד הלא מאוד הגיוני. מעולם לא האמנתי להדדיות, ועכשיו הוא כל כך נקי ושקוף אני מתפתה כמעט להאמין לו. וכשאני שם מחובקת בתוכו, זה מרגיש כאילו הייתי שם תמיד.
איזה פחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
