הוא חיבק אותי כל כך חזק, הרגשתי שהוא מנסה להיאחז.
"זה כל כך מורכב" הוא אמר. ואלוהים יודע, כמה זה מורכב. ראיתי כמה הוא קרוע, שבור. אולי חרטות? אולי השלמה לא מושלמת וסדוקה? ביד אחת מגשש את דרכו קדימה אל ההחלמה, והיד השנייה מסרבת להרפות מהעבר. הגעתי לו כל כך מהר, והוא עוד לא מוכן. ואני יודעת, אני מבינה. מי כמוני מכירה את מערכת היחסים המסוערת עם העבר.
הוא שאל למה, הוא לא מצליח להבין למה אני רוצה סחורה פגומה. אבל רק המשכתי ללטף אותו בשתיקה, כי לא יכולתי לומר. לא יכולתי להגיד לו, כמה הגוף שלי כמה אליו, כמה כל כולי שבויה למשיכה בלתי רציונלית בעליל, שאני זקוקה למגע שלו, כמה בטוחה אני מרגישה בתוכו, על אף שהמקלט הזה רעוע וצפוי לקרוס בכל רגע, ולרסק גם אותי.
הוא אמר שהוא לא יכול להתנתק ממנה, שהגוף שלו מתגעגע אליה.
הדמעות שלי, בחוצפתן התגנבו ונספגו בחולצה שלו, ואמרתי שזה בסדר. ואני יכולה לשאת את זה, שהוא שווה את זה. והוא לא צריך להגיד, הוא לא חייב לי כלום. רק לעצמו.
וזה מדהים, כמה שאני באמת מתכוונת לזה. ולו הייתי יכולה לפרט, לו הייתי מסבירה שמעולם לא חיבקו אותי ככה, שמעולם לא עלתה בראשי המחשבה שמישהו בכלל יכיר בקיום הרגשי שלי ולכן אין שום סיבה שזה יקרה עכשיו, הוא בוודאי היה מבין. אבל לא יכולתי לומר, כי זה שלו ושלה, ונוכחותי לא רלוונטית בשום צורה שהיא. אז רק המשכתי להיספג לתוך החזה שלו ולקוות שהוא לעולם לא ישחרר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
