רובד ראשון
נדרשות בחירות, אולי אני סתם ממהרת. יש לי נטייה כזו, להקדים את המאוחר. חוסר שקט ונינוחות, חייבת לדעת, לא עומדת בסקרנות. "תגלה לי", אני מתחננת למרגלות העתיד, "גלה לי באיזו דרך". אם כן אני דבקה בלוח זמנים פנימי, תקתוק נצחי שמאותת שהגיע זמן לבצע. עת לפעול ועת לפעול.
חששות שאולי פג תוקפם. סתגלתנות מתריסה. אולי הזמן באמת יעשה את שלו.
רובד שני
אני מנסה לטאטא את החדר מאבק התחושות. אנושי מדי, נשי להחריד. אני עורמת את שלל הרגשות, הפחדים, והחרדות לערימות ערימות. אני עובדת על זה, יש גרגירים בפינות שעוד קשה להגיע אליהם. אבל בנתיים זה הולך לכיוון טוב. יכולת הוויסות והריקנות משלל אותם כבלים ארציים משרים עליי כמעט שלווה. עדיין לא הגעתי לעילוי הנכסף, ובו אוכל לסלק גם את הערימות הגעשיות, בנתיים הן מקבלות ביטוי במסכת שנאה יוקדת וממוקדת כלפי מגזר מסוים, מרוחק. שעיר לעזאזל. במקרה זה, דתיים. אני חשה חלחלה עמוקה, אלימה וכמעט אנטישמית למראם. גם זה יעלם עם הזמן, בינתיים אני רק צריכה משהו שיאגור את לבת האנושיות הגועשת. גם היא תשקוט לבסוף.
רובד שלישי
המציאות האובייקטיבית היא כלל המציאויות האפשרויות שהיו יכולות להתקיים, בהינתן לנו מרחב הבחירה. כל צומת שנחצה, מביא איתו מציאות אובייקטיבית שהייתה יכולה לקרות, ואמנם קרתה בקריסה אחרת. היא קיימת עד הצומת שבא לאחריה. בדיוק כמו המציאות הנוכחית. רוצה לומר, אין באפשרות התודעה לחזות את הצפוי לקרות, אבל ניתן לומר מה היה קורה לו בחרנו אחרת. ולו בחרנו אחרת, היינו יכולים לדעת את הצפוי, עד מפנה הבחירה החדש.
תראו איזה קטע, המעגל תמיד שואף להיסגר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
