מורדות הרים |
כינוי:
בת: 31
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2019
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2019
מכתב לפסיכולוגית
אני כותבת כי הדקות הנצחיות האלו של השתיקה מענות אותי. אני מרגישה כבתוך אוקיינוס- במרחק מילימטרים ספורים מקו שפת המים, ואינני מצליחה לצוף מעליהם. אני כותבת כי הדברים מתמסמסים בין המילים הדבורות, זה אף פעם לא מספיק מקיף, לא מספיק מדויק.
אני חושבת הרבה, אולי הרבה מדי, על אנליזות למיניהן, על פסיכותרפיה, וכנגזרת מכך- על הטיפול שלי. אין לי תשובה חד משמעית. אני לא בטוחה אם יש תכלית טיפולית, אם התקדמות היא תלוית טיפול או נסיבות חיים. אני מניחה שזו אחת השאלות הגדולות ביותר עבור כל מטפל, לא רק למטופל. וכך אני נדרשת לשאלה הזו פעמיים. גם כמטופלת וגם כמי ששואפת (ביומרנות מה) אולי לעסוק בכך באופן כזה או אחר. אם כן המחסום הזה גורם לי לתחושת תקיעות אקזיסטנציאליסטית מכופלת כי אני שואלת את עצמי שוב ושוב- לאן?
המצב לא טוב. בהרבה מובנים. ומופלא באחרים. איפה עליי להתמקד? בטוב? ברע? במה שבעיניי לא ניתן לשינוי בלא תמיכה מקצועית, או בדיוק להפך?
אני תוהה. יש איזו הדמיה שאני מציירת לי בראש ל'איך נראה טיפול פסיכולוגי נורמלי" (פרדוקס בפני עצמו, לא חושבת?)
אבל אני מוצאת שהמחשבה שלי לוקה בפשטנות יתר מתוך תיאורים סטיגמטיים של מי שראה את אסי דיין בטלוויזיה או מתוך מחסום של היכרות אנושית באינטראקציה מוגבלת.
אבל אולי זה באמת ככה. אולי באמת אנשים מביאים לטיפול את המצוקות המיידיות שלהם. שיש מקום לדבר על היומיום הפשטני. ואולי זה, זה- מה שמוביל להתפתחות. אני לא יודעת למה זה קשה לי כל כך. אולי כי אני מפחדת ל'בזבז' דקות יקרות של כנות סטירילית על הבלים שאפשר לפגוש בכל פינה. אולי יש סיבה אחרת שאותה אני צריכה לפענח (מה פרויד היה אומר על זה?..)
אבל כך או כך יש הצפה. בכל הרבדים לשונות האש מזדעקות לנוכח השתיקה ויש כל כך הרבה מקרי חירום שכבר שום דבר לא נשאר קונקרטי. אז אני שותקת. מולך ומול כולם.
אז נדמה שכעת הצד המתפלסף והכותב ירכין את ראשו בהשלמה, ואפנה מקום לצד הציני והתכליתי. אני מבקשת את עזרתך המקצועית והאיכותית. אני כבר עייפה מניתוח עצמי, והגיע הזמן לשחרר. אני רוצה לבקש, לאחר כשנה וחצי של טיפול, לדעתך. איפה להתמקד? במה לטפל? לאן לכוון את חיצי הכוונה והאנרגיה?
הרבדים מסועפים ושזורים זה בזה. לא שאני רואה את הנפש כחוט צמר מפותל בתוך גוש שרק צריך לפרום בעדינות. זה לא חוט אחד, אלא מליארדי זקיקים של משי שהתקשו עם הזמן לכדי ערימה אימתנית. אבל אולי הגיע הזמן לשנות כיוון. אני רוצה להתחיל למשוך בחוטים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
