מורדות הרים

שגיתי לגביך. נראה שבשלב זה כבר לא נותר מקום לפרשנויות נוספות. ובכל זאת, משהו מסרב להאמין שהסערה הזו שבה נכנסת לחיי מסתיימת בגסיסה שקטה עד מוות דומם.
קשה לי להאשים, אחרי הכל אני יודעת שזו אני שתמיד מפריחה את ציפיותיי כמו בלונים שמרחפים אנה ואנה את דרכם מעלה ולבסוף נשכחים באי שם. אבל משהו בך היה שונה, כי הרגשתי אותך הכי קרוב שהרגשתי אנוש אי פעם, ועזרת לי, מבלי ידיעתך כמובן, להתגבר על צלקות מכוערות שהגלידו וכיערו את נשמתי. ואולי הפעם הציפיות שלי היו אחרות מבלונים אבודים, אולי הפעם הייתה להן תכלית. אני זוכרת כשישבנו קרובים על החוף וכל כך ניסית לדייק במילים ואני צחקתי מהניסיון המגוחך הזה כי הרגשתי בדיוק כמוך וידעתי שאת הדבר הזה שהיה לנו לא היה אפשר לתמלל ולא היה אפשר לבטא שלא דרך הזרועות שלך שחיבקו אותי בלילה. ואני האמנתי לך וכנראה שלא הבחנת כמה היית חשוב לי כי אתה טוב ונקי ולא היית עושה את זה כך אם היית מרגיש, והנה הפרדוקס מחייך כי מה שהיית לי זה בזכות היכולת שלך להרגיש.

ואני מחכה, מחכה לסימן מחכה להזמנה להיכנס פנימה. כתמול שלשום, משחר היותי, טווה בשתי וערב את מכאובי אל אהבתי שעקבותיה אל הזמן נעלמים,
היום כאז, מחכה לה ומחכה לו. וההמתנה הבלתי פוסקת מסמאת את עיניי כי מרוב החסר לא רואים את הנוכח, כי כמה נוח לרטון ולקרוא אבוי לבדידות! בעוד מחוץ העולם עודנו סובב ומתערבב וכל האנשים כאן מתעתעים מי הם ולמה הם ולמה דווקא הוא? או היא? כי מליארדים של אנשים אבל ההמתנה והציפייה כל עוד אישה עם פלך צופה אל החומה.

https://www.youtube.com/watch?v=IN4aOpbTZ70

מלנכוליה אהובתי,

לא אזנחך לעת גשם

עת השמיים לגווע בדמדומי ערב 

הרוח מסעירה ולך שמור מקום כבוד

כס מלכות 

בממלכת הנוגות.

מסע ארוך סופו להסתיים 

בסף דלתך, אכרע אשק למרגלותייך

שלך אני מלנכוליה אהובתי 

לא אחליפך בעליצות ורוגע 

כי אם אשכחך מלנוכליה תדבק לשוני לחיכי 

ומילותיי כעשן נמוג 

ופחדיי חשופים ללא מסתור

כמה טוב בחיקך 

העצוב המוכר הכאוב.