מורדות הרים

יש לי חלומות קשים. מלאים בתוקפנות מין ואלימות. באופן די עקבי, לפעמים אני קורבן, לפעמים אני מתעללת. לפעמים לא מיוצגת בכלל. יש בי כל כך הרבה הדחקות שכבר נגמר שם המקום, דלתות התת מודע נפרצות ואני נחרדת, מזועזעת ממראות האימה שאני מייצרת בתוכי. 

אני חוששת לדבר על הדברים, לא בטוחה איפה מקומם, מול מי. יש דברים שאולי טובה להם השתיקה, ומצד שני.. הכל מתפוצץ. 

אני יושבת בשיעור והניתוקים מצמיתים. נאחזת בקצות הקשב והשולחן, תישארי, תישארי. אני מנסה להיות בבקרה מלאה על נוכחותי. "את כאן עכשיו את כאן" דיאלוג מתמשך ביני לבין איזו יישות גנוזה, והנה שוב נעלמתי. היום שרטתי את פרקי הידיים מתחת לשולחן עם הסרגל, רגרסיה חמורה. הרגשתי שוב בתיכון ודמעות זלגו ממני בלא הבחנה. אני זקוקה לאשפוז דחוף, מנת כימיה ואולי חשמל שתייצב אותי כי אני מעורערת לפרקים, ואז שוב מתעוררת ומתפקדת. איזה פער, האבדון והתפקוד, החיות והמוות, ההרסנות. אבל זה כבד מדי, לא מסוגלת להביא את זה החוצה. אנשים יקרים לי מכדי שאוכל להכתים אותם בזוהמת הנפש. אז אלך לישון בתקווה ליום חדש ויציב. בין כה הכדור מסתובב. 

וכך זה נמשך, נאבקת באותו שדה מגנטי שמושך את ראשי אל כתפו, נכנעת לפרצי מחשבות ואנחות. 

"האם נתראה שוב?" הוא שאל רגע לפני שיצאתי מהמכונית, בנסיעתנו האחרונה. 

חשתי הפתעה. 

יצאתי מבלי שוב.  

בַּקּוֹלְנוֹעַ הֶחָשוּךְ

שְנֵי אֲנָשִים שֶיֵּש בֵּינֵיהֶם הֶכֵּרוּת מֻגְבֶּלֶת

יָשְבוּ

וְרָאשֵיהֶם הִגִּיעוּ לִידֵי נְגִיעָה.

וְלֹא הָיְתָה זֹאת יַד הַמִּקְרֶה.

כְּלָל וּכְלָל לֹא יַד הַמִּקְרֶה.

הוּא הִכִּיר בְּנוֹכְחוּתָהּ

לֹא אֲדִישָה לְנוֹכְחוּתוֹ.

צֵל שֶל הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ.

וְהִיא בְּלִבָּהּ: הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפְךָ.

לֹא נָפַל בֵּינֵיהֶם בָּרָק וָרַעַם,

הָיְתָה רֵאשִית

שֶל תְּנוּעַת אֲדָמָה חוֹתֶרֶת וּסְמוּיָה.

הִיא חָשָה בָּזֹאת הֵיטֵב.

הִיא חָשָה הַפְתָּעָה.

הִיא קָמָה וְיָצְאָה.

-דליה רביקוביץ'

אני זוכרת כשהייתי ילדה, הייתי מוטרדת מאוד מהמחשבה שיום אחד ייגמר מאגר המנגינות. כשהבנתי שיש מספר סופי של תווים, והיסטוריה ארוכה של מוזיקה  אנושית, עשיתי חישוב שלמעשה אנחנו מתקרבים כבר לקצה השילובים האפשריים בין מקצבים ולחנים. כעסתי מאוד על שירי סרק שילדים היו ממציאים ומדביקים לאיזו מנגינה מאולתרת. חשבתי שזה ביזבוז משווע, ממש הפרטת החסד להמונים. גם בבגרותי, כשהלכתי למורה לפסנתר שהסביר לי את הלוגיקה שמאחורי הסולמות וה-כמעטאינסוף אפשרויות שהצלילים יכולים להציע, גם עכשיו אני עוד מוטרדת. אני מוטרדת כי ההסטוריה כבר רוויה בכל כך הרבה יצירות מפליאות. בלחנים שנכתבו, בציורים שצוירו ומילים שנאמרו. ואני חושבת מה לי כבר נותר להציע, כשאני קוראת בספרים ומוצאת את מחשבותיי כתובות שם, בדיו שחורה מעל הדף הלבן, כי אין שום דבר שלא נאמר כבר קודם. 

אני יודעת שגם אילו הייתי אי אז בימי בראשית, גם אז נדמה היה שכיס הפלאות האנושי כבר ריק, כי התגליות מגיעות מאין ולא מתוך היש. ואני דבקה לקיים, נבנית מתוך המוכר והידוע. נוסטלגית ומתגעגעת. אז איך אוכל להתחדש? בסופו של דבר כולם אוהבים לזמזם את המנגינה המוכרת. גם אני.