מורדות הרים

הוא בא ואז גמר ואז הלך. הם אף פעם לא נשארים, הם לא צריכים יותר. רק לגמור וללכת. כי זה הכל, אין שם שום דבר מעבר. ומה כבר יש לי עוד להציע? אין לי

אני מסיימת את השאריות בכוסות היין. עשיתי לו קצת ביד מתחת לשולחן בזמן שהיא דיברה. זה היה קצת חצוף אבל רציתי להדליק אותו. רציתי שהוא יישאר. רציתי שמישהו יחבק אותי הלילה. אבל הוא גמר והלך, כמו כולם, כמו תמיד. הם גומרים והולכים כי אין סיבה להישאר, אין עוד מה לראות. אולי במקום אחר יהיה, אבל כאן במיטה הזאת רק החומר רק הגוף תחת העלטה. הירח מאיר את רצועת החוף ואני הולכת שם לבד עם הבקבוק הריק שזה עתה סיימתי ללגום בכאב. העולם יפה

היה היום רגע בלימודים שמישהי שאלה אותי במה אני עובדת, תוך כדי שיחת סתם להכיר כזאת של הפסקת סיגריה. וכשאמרתי לה אז הם שלושתם הרימו גבה בפליאה ושאלו, מה, בת כמה את? כי זה באמת מפתיע שילדה(ילדה?) בגילי כבר הספיקה כל כך הרבה. והאמת, הספקתי הרבה. עשיתי כך וכך ונדדתי בין כל כך הרבה עולמות תוכן, לרוחב, אבל בדברים החשובים אני מרגישה שגם לעומק. ואני שמחה על זה, בהקשר הזה אין לי שום חרטות. כן, לא הלכתי בתלם הרגיל של בני העשרים ואני מאמינה שזה ייתן לי נקודת פתיחה טובה בהרבה לחיים הבוגרים. טוב, אני כבר שם. ואני מרגישה את זה. 

כשהלכתי לראיון של המלגה, הסברתי באופן די מרוחק למה אני נמשכת לתחום הזה ומאיזו סיבה גיוונתי והתפתלתי בדרכים שמעוררות פליאה, והיא התרשמה ללא ספק. אמרתי לה שגם אני ישבתי שם על הברזלים בלילות וחיכיתי למישהו הזה שיישב לידי וייתן לי תקווה. היא שאלה אם הוא הגיע, וזו הייתה שאלה קשה. הייתה לי ילדות נפלאה, אבל זה מאוד פשטני לחשוב שזה הכרח לאושר ונורמטיביות. כי אני לא נופלת למשוואה הזו וזה מאוד מקשה על ההבנה שלי את עצמי. לא, הוא לא הגיע, אמרתי לה אחרי מחשבה די ארוכה יחסית לעובדה שזה ראיון. לא היה לי אכפת, הגעתי די רגועה. הכוויה האחרונה כאבה כל כך, ועודנה, שכבר לא אכפת לי להודות על ההתחלה שאני גם קצת משוגעת והידיים שלי בכל מקרה מלוכלכות בדם וכאב אז אני ממש בסדר עם המרחב הזה. לשמחתי כאן זה דווקא הביא לזכותי, הרגשתי שאני חורצת לשון לאלה משם. שיירקבו להם עם סייעים שהחיים שלהם דבש. אני ממשיכה הלאה. 

אני יושבת ליד החלון והרוח מגיעה מהים והעשן שמתפזר לי בריאות ונשאף החוצה משתלב מופתית עם האוויר שבחוץ. השכן דופק בדלת ומבקש חלב. כן זה עוד קורה כאן. הולכים למרפסת שלו לשתות קפה ולדון בענייני דיומא. כן יש עוד בקרים כאלה כאן.

ובערב אני יושבת עם השתיים האלה, שמי מכיר אותן בכלל, אבל השותפה שלי אפתה חלה נהדרת, והיין הזול שנמזג לכוס בצליל כזה של יין שנמזג לכוס, הוא ממש כבר מסובב בנעימים וחוה אלברשטיין בוקעת מהדיסק ששמתי בטייפ. כן, גם כאלה עוד יש כאן. 

וזה היה נפלא ובעיקר רגוע. דוד שלי אומר שזו התקופה הכי יפה ואלו הזכרונות שארצה לזכור ואני חשבתי שאני לא רוצה לזכור אותם, אני רוצה לחיות אותם. ולפעמים הקול שלו קצת נשבר כשהוא מזכיר שהחיים קצרים מדי ואי אפשר לדעת מה יקרה מחר ואני מהנהנת כי אני יודעת שזה נכון ויודעת שרק דרך נאומים מחנכים הוא יכול להרגיש שהוא יכול לדבר על זה. ואמרתי לו שאפשר גם לדבר על הדברים האלה והוא חייך במלוא הכאב ועבר לנושא הבא. כי היא כבר לא כאן. אבל אני עודני כן. ואומנם אחוזי תאוות החיים שבי עוד מגרדים את החמישייה התחתונה, אבל כל אחד מהם מלא חיות וצימאון לטרוף את העולם ואני לא זוכרת שזה אי פעם היה ככה ובכזאת עוצמה. מי יודע מה יוליד יום.